גיבור טרגי

הגיבור הטרגי הוא אחד מטיפוסי הדמויות העתיקים והעמידים ביותר בספרות, ומקורו בפואטיקה של אריסטו. אריסטו טען שהגיבור הטרגי האידיאלי צריך להיות אדם בעל מעמד נעלה, לא צדיק גמור ולא רשע גמור, שהאסון שלו נובע מהמרטיה, פגם קטלני או טעות קריטית בשיקול הדעת. נפילת הגיבור הטרגי חייבת לעורר בקהל שני רגשות מסוימים: חמלה, כי הסבל עולה על מה שהדמות ראויה לו, ופחד, כי הקהל מזהה שפגמים דומים קיימים גם בו. השילוב של חמלה ופחד מוליד קתרזיס, הזיכוך הרגשי שאריסטו ראה בו את התכלית העליונה של הטרגדיה.

אדיפוס של סופוקלס הוא הגיבור הטרגי הארכיטיפי: מלך בעל תבונה ונחישות גדולות, שהחיפוש העיקש שלו אחר האמת מוביל לגילוי שהרג את אביו ונשא את אמו. במקבת, שייקספיר מעניק לנו גיבור טרגי שהשאפתנות שלו הופכת אותו מלוחם מהולל לעריץ פרנואידי, וכל רצח הופך את הבא לבלתי נמנע יותר. ג׳יי גטסבי בגטסבי הגדול של פ. סקוט פיצג׳רלד הוא גיבור טרגי מודרני, שהאידיאליזם האובססיבי שלו והסירוב לקבל שאי אפשר לשחזר את העבר מובילים להרס שלו. וולטר וייט בשובר שורות ממשיך את המסורת בטלוויזיה, והגאווה שלו והצורך שלו בהכרה מניעים הידרדרות מזעזעת ואנושית עמוקות.

מה שמבדיל גיבור טרגי מדמות שפשוט אין לה מזל הוא הבחירה. הגיבור הטרגי בוחר בחירות שמניעות את האסון; הוא אינו סתם קורבן של מזל רע. הפגם שלו אינו ניתן להפרדה מהתכונות שעשו אותו גדול מלכתחילה: התבונה של אדיפוס היא הכלי של מפלתו, השאפתנות של מקבת הייתה פעם מקור גבורתו, והיכולת של גטסבי לקוות היא גם התכונה המגנטית ביותר שלו וגם מה שהורג אותו. כשכותבים גיבור טרגי, ודאו שהנפילה שלו מרגישה גם בלתי נמנעת וגם תוצאה של מעשיו, נטועה באופי ולא בתחבולה של הכותבים. הקוראים צריכים לסיים את הסיפור בתחושה שהגיבור היה יכול לבחור אחרת, אבל בהתחשב במי שהיה ביסודו, לעולם לא היה בוחר אחרת.