פגם טרגי (המרטיה)
חולשה מובנית באופי או טעות בשיקול הדעת שמובילות לנפילתו של הגיבור, ומקורן במושג ההמרטיה של אריסטו.
עודכן לאחרונהפגם טרגי, או המרטיה (hamartia), הוא ליקוי מובנה בטבעה של דמות, שמוליך אותה בדרך אל האבדון. המושג מקורו בפואטיקה של אריסטו, שבה הוא טוען שבטרגדיות העוצמתיות ביותר מופיעים גיבורים שסבלם נובע לא מרשעות אלא מטעות או מחולשה כלשהי. הפגם הטרגי גורם לנפילת הדמות להרגיש גם בלתי נמנעת וגם לא מגיעה לה, וזה מה שמעניק לטרגדיה את כוחה הרגשי.
בהמלט, הפגם הטרגי מזוהה לעתים קרובות כחוסר החלטיות: חוסר היכולת של המלט לפעול בנחישות מאפשר למצב להסתחרר עד שכמעט כולם מתים. באותלו זו הקנאה, שיאגו מנצל במיומנות. בגטסבי הגדול, הפגם של גטסבי הוא האידיאליזם האובססיבי שלו, הסירוב שלו לקבל שאי אפשר לשחזר את העבר. במקבת, שאפתנות בלתי מרוסנת הופכת אציל לעריץ. כל אחת מהדמויות האלה מובסת לא בידי אויב חיצוני, אלא בידי משהו שבתוכה.
כשכותבים פגם טרגי, כדאי להימנע מלהפוך אותו לחטא פשוט. הפגמים הטרגיים הסוחפים ביותר אינם ניתנים להפרדה מנקודות החוזק הגדולות ביותר של הדמות. האידיאליזם של גטסבי הוא מה שהופך אותו למגנטי ומה שמשמיד אותו. הנטייה של המלט להרהר הופכת אותו להוגה עמוק ולמי שפועל באיטיות הרת אסון. הכפילות הזו היא שמרוממת פגם טרגי מעל חולשת אופי גרידא: זו התכונה שמגדירה את הדמות, והנסיבות מפנות אותה נגדה.