מדריך לפיתוח דמויות: לבנות דמויות בלתי נשכחות
דמות בלתי נשכחת אינה אוסף של תכונות. היא אינה תיאור חיצוני ועוד סיפור רקע ועוד תוצאה של שאלון אישיות. הדמויות שנשארות עם הקוראים הרבה אחרי שהספר נסגר - אטיקוס פינץ׳, סרסיי לאניסטר, אליזבת בנט, רנדל מקמרפי - נשארות בזיכרון כי הן מרגישות כמו אנשים שקיימים מעבר לגבולות העמוד. יש בהן העומק והסתירות של בני אדם אמיתיים.
בניית דמויות ברמה כזו אינה תעלומה. זו מלאכה, וכמו כל מלאכה, אפשר ללמוד אותה, לתרגל אותה ולשכלל אותה. המדריך הזה מכסה את הטכניקות המרכזיות לפיתוח דמויות שמרגישות אמיתיות, מתנהגות בעקביות (גם כשהן מפתיעות) ונושאות על כתפיהן את המשקל הרגשי של הסיפור.
להתחיל מבפנים: מניע ותשוקה
כל דמות מרתקת מתחילה ברצון. לא נטייה מעורפלת או אופי כללי, אלא תשוקה ספציפית וקונקרטית שמניעה אותה לאורך הסיפור. הבלשית רוצה לפענח את הרצח. האם רוצה להעביר את ילדיה את הגבול. הנערה רוצה להתקבל לחבורה שדחתה אותה. הרצון החיצוני הזה הוא המנוע של העלילה - הוא נותן לדמות משהו לעשות בסצנה אחר סצנה.
אבל הרצון החיצוני, לבדו, מייצר דמות שטוחה. מה שנותן לדמות עומק הוא הפער בין מה שהיא רוצה לבין מה שהיא צריכה.
הרצון מודע, חיצוני, ובדרך כלל ברור לדמות עצמה. הצורך פנימי, לרוב לא מודע, וכמעט תמיד משהו שהדמות הייתה מכחישה אם היו שואלים אותה עליו ישירות. הבלשית רוצה לפענח את הרצח, אבל היא צריכה לסלוח לעצמה על הרצח שלא הצליחה למנוע. האם רוצה להביא את ילדיה למקום מבטחים, אבל היא צריכה לתת להם לגדול ולהתמודד עם הסכנות שלהם. הנערה רוצה להתקבל, אבל היא צריכה קודם לקבל את עצמה.
הפער הזה - רצון מול צורך - הוא מה שמייצר את הקונפליקט הפנימי שגורם לדמויות להרגיש תלת ממדיות. כשהמרדף החיצוני של הדמות (הרצון) מושך אותה שוב ושוב הרחק מהצמיחה הפנימית שלה (הצורך), כל סצנה נושאת מתח, גם אם שום דבר לא מתפוצץ.
לזהות את המניע האמיתי
כשמפתחים מניע לדמות, כדאי לדחוק מעבר לתשובה הראשונה. אם הגיבורה רוצה נקמה, שאלו למה. אם התשובה היא "כי הנבל הרג את אחיה", שאלו למה דווקא האובדן הזה דוחף אותה לסכן הכול. האם זו אשמה - היא הייתה אמורה להגן עליו? האם זו זהות - בלעדיו, היא לא יודעת מי היא? האם זה זעם על יקום שלוקח בלי לשאול?
המניע השטחי הוא העלילה. המניע העמוק הוא הדמות. סיפור נקמה שבו הגיבורה מונעת מאשמה נקרא אחרת לגמרי מסיפור שמונע מזעם קיומי, גם אם ביטי העלילה זהים. המניע העמוק מעצב את הדרך שבה הדמות רודפת אחרי המטרה שלה, את מה שהיא מוכנה להקריב, ואת מה שבסופו של דבר מספק אותה - או לא מצליח לספק אותה.
סיפור רקע: עיקרון הקרחון
תיאוריית הקרחון של המינגוויי חלה על פיתוח דמויות באותה עוצמה שבה היא חלה על פרוזה. כדאי לדעת על העבר של הדמות הרבה יותר ממה שאי פעם תחשפו לקוראים. עומק ההבנה שלכם ניכר בביטחון של הכתיבה, גם כשהפרטים עצמם נשארים מתחת לפני המים.
טעות נפוצה היא לבלבל בין סיפור רקע לאקספוזיציה. סיפור הרקע הוא הידע הפרטי שלכם על ההיסטוריה של הדמות. האקספוזיציה היא המידע שאתם מוסרים לקוראים. סיפור הרקע צריך להיות נרחב. האקספוזיציה צריכה להיות מינימלית.
מה לפתח בסיפור הרקע
לגבי דמויות מרכזיות, כדאי שתוכלו לענות על השאלות האלה גם אם התשובות לעולם לא יופיעו בטקסט:
- חוויות מעצבות: מהם שניים או שלושה האירועים שעיצבו את מי שהאדם הזה הוא? לא היסטוריית חיים מקיפה - הרגעים הספציפיים שהשאירו סימנים קבועים. נטישה של הורה. השפלה פומבית. רגע של חסד לא צפוי מאדם זר. אלה החוויות שהדמות נושאת איתה לכל סצנה, והן מסננות את האופן שבו היא תופסת כל מצב חדש.
- אמונת ליבה: במה הדמות הזו מאמינה לגבי העולם? לא עמדה פילוסופית שהיא יכולה לנסח, אלא הנחה שחדורה עד לעצמות ושולטת בהתנהגות שלה. "אנשים עוזבים." "כוח מגן." "אהבה היא עסקה." אמונת הליבה הזו היא לרוב השקר שהדמות צריכה להתגבר עליו, או האמת שהיא נאחזת בה.
- מערכות יחסים: מי שלושת האנשים החשובים ביותר בחיים של הדמות הזו לפני שהסיפור מתחיל? מה מערכות היחסים האלה לימדו אותה על אמון, על אהבה ועל קונפליקט?
- דפוסים: מה הדמות הזו עושה כשהיא במתח, מאוימת או לכודה? מהו מנגנון ההתמודדות המובנה שלה? היא נלחמת, בורחת, קופאת או מקסימה? הדפוסים האלה צריכים להופיע בעקביות בפרקים הראשונים ולהתחיל להשתנות ככל שהקשת של הדמות מתקדמת.
לחשוף את סיפור הרקע
מסירת סיפור הרקע הטובה ביותר היא בלתי נראית. במקום לעצור את העלילה כדי להסביר שלגיבורה היה אב מתעלל, הראו אותה נרתעת כשגבר מרים את קולו. במקום לספר לקוראים שהדמות גדלה בעוני, הראו אותה סופרת את הפריטים בעגלת הקניות ומחזירה אחד למדף. הקוראים מסיקים את סיפור הרקע מתוך ההתנהגות, וההסקה תמיד חזקה יותר מההסבר.
כשחייבים למסור סיפור רקע באופן ישיר - ולפעמים חייבים - יש שני כללים. ראשית, לדחות את זה כמה שאפשר. לעורר סקרנות אצל הקוראים לפני שמספקים אותה. שנית, למסור את זה בהקשר של פעולה בהווה. סיפור רקע מכה הכי חזק כשהוא מסביר למה הדמות עושה משהו ממש עכשיו, ולא כשהוא קוטע את הסיפור לטובת פלשבק שקיים רק כדי לעדכן את הקוראים.
קול: טביעת האצבע של הדמות
הקול הוא מה שמאפשר לזהות דמות גם בלי תגית דיבור. הוא סך אוצר המילים שלה, התחביר שלה, המקצבים שלה, האובססיות שלה, הנקודות העיוורות שלה. שתי דמויות יכולות לומר את אותו הדבר - "אני לא הולכת" - ואם יש להן קולות נבדלים, הקוראים יכולים להבחין ביניהן מהמשפט לבדו.
לבנות קול ייחודי
הקול נוצר בנקודת המפגש של כמה גורמים:
- השכלה ורקע: אוצר המילים, הדקדוק ודפוסי הדיבור של דמות משקפים מאיפה היא באה ואיך גדלה. ביולוגית ימית משתמשת במטפורות שונות מאלה של טבח במטבח של מסעדה. דמות שגדלה באזור כפרי באפלצ׳יה מדברת אחרת מדמות שגדלה במנהטן. ההבדלים האלה אינם סטריאוטיפים - הם פרטים ספציפיים, ופרטים ספציפיים הם מה שגורם לדמויות להרגיש אמיתיות.
- מזג רגשי: יש אנשים שמדברים במשפטים ארוכים ומתפתלים. אחרים קצרים. יש שנוטים להומור תחת לחץ. אחרים הופכים קליניים ומדויקים. האופן שבו הדמות משתמשת בשפה צריך לשקף את המבנה הרגשי שלה.
- מה היא שמה לב אליו: בכל סצנה, דמויות שונות ישימו לב לדברים שונים. האדריכלית שמה לב לפגמים המבניים בבניין. המטפל שם לב שהמארחת ממשיכה להציץ אל הדלת. השף שם לב שהארוחה מבושלת יותר מדי. מה שהדמות מקדישה לו תשומת לב הוא חלון אל מי שהיא, והוא נותן טעם גם לדיאלוג שלה וגם לקריינות שלה (בנקודת מבט קרובה).
- מה היא נמנעת מלומר: חושף באותה מידה הוא מה שהדמות לא תאמר. הנושאים שהיא מחליפה. הרגשות שהיא מסיטה בעזרת הומור. המילים שהיא לא מסוגלת להביא את עצמה להגיד. שתיקה והימנעות הן חלק מהקול בדיוק כמו הדיבור.
דיאלוג כחשיפת דמות
דיאלוג טוב עושה לפחות שני דברים בו זמנית: הוא מקדם את הסיפור והוא חושף את הדמות. הדרך היעילה ביותר לחשוף דמות דרך דיאלוג היא התת-טקסט - הפער בין מה שהדמות אומרת לבין מה שהיא מתכוונת אליו.
כשדמות אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת ומרגישה, הדיאלוג פונקציונלי אבל שטוח. כשהיא אומרת דבר אחד ומתכוונת לדבר אחר - כש"אני בסדר" אומר בבירור "אני מתפרקת", כש"מה שאתה רוצה" אומר בבירור "לעולם לא אסלח לך על זה" - הדיאלוג הופך לחלון אל הפסיכולוגיה של הדמות. הקוראים מפענחים את התת-טקסט, ופעולת הפענוח הזו יוצרת אינטימיות עם הדמות.
טכניקה מעשית: לפני כתיבת סצנת דיאלוג, כדאי לשאול מה כל דמות רוצה מהשיחה וממה היא מפחדת. אם שתי הדמויות רוצות דברים שונים ומפחדות לחשוף את העמדות האמיתיות שלהן, התת-טקסט צומח באופן טבעי.
קשתות דמות: שלושה מסלולים
קשת דמות היא המסע הפנימי שהדמות עוברת לאורך הסיפור. לא כל דמות צריכה קשת - דמויות משניות וסוגים מסוימים של דמויות ראשיות (על כך בהמשך) מתפקדות היטב גם בלעדיה. אבל לגבי הדמויות המרכזיות, הבנת סוגי הקשתות נותנת מסגרת למעקב אחרי ההתפתחות הפנימית שלהן.
הקשת החיובית (קשת השינוי)
בקשת חיובית, הדמות מתחילה את הסיפור כשהיא מאמינה במשהו שקרי לגבי עצמה או לגבי העולם - מה שק.מ. וויילנד מכנה "השקר שהדמות מאמינה בו". לאורך הסיפור, דרך התמודדות עם אירועים חיצוניים ועם לחץ פנימי, היא משילה את השקר ומאמצת אמת עמוקה יותר.
המפתח לקשת חיובית משכנעת הוא שהשקר חייב להיות נושא משקל. הוא לא אמור להיות טעות קטנה שקל לתקן. הוא צריך להיות אמונת יסוד שמעצבת את הזהות, את מערכות היחסים ואת ההחלטות של הדמות. כשהדמות סוף סוף משחררת את השקר, זה צריך להרגיש כמו רעידת אדמה, לא כמו לחיצה על מתג. משהו יסודי זז, והדמות לא יכולה לחזור למי שהייתה.
הקשת החיובית של אליזבת בנט בגאווה ודעה קדומה היא שיעור מופת. השקר שלה - שהרושם הראשוני שלה אמין, ושדארסי אינו אלא הגאווה שלו - אינו אי הבנה שטחית. הוא כרוך בזהות שלה כמי שרואה בבהירות, כמי שלא מתעתעים בה המראות החיצוניים. לשחרר את השקר הזה פירושו לקבל שטעתה, ששיקול הדעת שלה עלול להיכשל, שהדבר שהכי התגאתה בו היה בדיוק המקום שבו נכשלה. הקשת משכנעת כי אוסטן גורמת לשקר להרגיש מהותי למי שאליזבת היא.
הקשת השלילית (נפילה או השחתה)
בקשת שלילית, הדמות לא מצליחה להתגבר על השקר, או שהיא מתחילה עם אמת ונוטשת אותה בהדרגה. הקשתות האלה מייצרות דמויות טרגיות - מקבת, וולטר וייט, ג׳יי גטסבי - דמויות שהייתה להן הזדמנות להשתנות ובחרו שלא, או שהשתנו בכיוון הלא נכון.
כתיבת קשת שלילית דורשת מהכותבים שני דברים. ראשית, את האומץ לתת לדמות להפסיד. הפיתוי הוא תמיד לגאול את הדמות ברגע האחרון, להירתע מהחושך. התנגדו לו. אם אתם כותבים טרגדיה, התחייבו לטרגדיה. שנית, את היכולת להפוך את השקר למפתה. הקוראים חייבים להבין, בכל שלב, למה הדמות בוחרת את הבחירה שהיא בוחרת. הבחירות צריכות להרגיש שגויות ובלתי נמנעות בו זמנית.
הקשת השטוחה (קשת היציבות)
בקשת שטוחה, הדמות כבר מחזיקה באמת בתחילת הסיפור. היא לא משתנה מבפנים. במקום זאת, היא משנה את העולם סביבה. הקשת שייכת לעולם, לא לדמות.
קשתות שטוחות מצליחות כשהאמת של הדמות מאוימת באופן פעיל על ידי העולם שבו היא חיה. אטיקוס פינץ׳ מאמין בצדק בעיירה שאינה מאמינה בו. ג׳יימס בונד מאמין במשימה בעולם של בגידות ועמימות מוסרית. הדרמה לא נובעת משינוי פנימי, אלא מההתנגשות בין דמות שאי אפשר להזיז לבין כוח שאי אפשר לעמוד בפניו.
דמות עם קשת שטוחה אינה זהה לדמות סטטית. דמות סטטית לא משתנה כי הכותבים לא הצליחו לפתח אותה. דמות עם קשת שטוחה לא משתנה כי הסירוב שלה להשתנות הוא בדיוק העניין.
לבנות את צוות הדמויות המשניות
שום דמות ראשית לא קיימת בבידוד. הדמויות שסביבה ממלאות תפקידים סיפוריים ספציפיים, והבנת התפקידים האלה עוזרת לפתח צוות דמויות שמעשיר את הסיפור במקום להעמיס עליו.
מראות ודמויות ניגוד
דמות מראה משקפת את התכונות או את המצב של הדמות הראשית. דמות ניגוד מעמידה מולה ניגוד. שתיהן שימושיות, כי הן נותנות לקוראים פרספקטיבה על הדמות הראשית שהיא עצמה לא יכולה לספק.
אם הדמות הראשית שלכם היא חולת שליטה, דמות מראה יכולה להיות חולת שליטה אחרת שהתקדמה יותר באותו מסלול הרסני - אזהרה ממה שהדמות הראשית עלולה להפוך אליו. דמות ניגוד יכולה להיות מישהו שלמד לשחרר, ומראה לדמות הראשית איך נראה חופש. האינטראקציות של הדמות הראשית עם שתיהן מאירות פנים שונים של הקונפליקט המרכזי שלה.
האנטגוניסט כטיעון תמטי
האנטגוניסטים המרתקים ביותר אינם רעים לשם הרוע. הם דמויות שיש להן תשובה אחרת לשאלה התמטית המרכזית של הסיפור. אם הסיפור שואל "מה המחיר של שאפתנות?", הדמות הראשית עשויה לענות "שאפתנות בלי יושרה הורסת אותך". האנטגוניסט עשוי לענות "יושרה היא מותרות ששאפתנות לא יכולה להרשות לעצמה". שתי התשובות קוהרנטיות. על שתיהן אפשר להגן. הסיפור ממחיז את ההתנגשות.
כשמפתחים אנטגוניסט, כדאי לתת לו את אותו עומק שנותנים לדמות הראשית. להכיר את סיפור הרקע שלו, את המניע שלו, את אמונת הליבה שלו. לדעת מה הוא רוצה ומה הוא צריך. אנטגוניסט שהוא אדם שלם ומפותח מאיים לאין ערוך יותר מאנטגוניסט שהוא רק מכשול.
להימנע מדמויות פונקציונליות
דמות פונקציונלית קיימת רק כדי לשרת את העלילה - המודיע שמוסר את הרמז, החברה שמקשיבה לבעיות של הדמות הראשית, מושא האהבה שאין לו אישיות מעבר להיותו מושך ותומך. דמויות פונקציונליות הן הרעש הלבן של הסיפורת. הן ממלאות מקום בלי לתרום משמעות.
התיקון הוא לתת לכל דמות שיש לה שם לפחות אחד מהבאים: רצון שמתנגש ברצון של הדמות הראשית, נקודת מבט שמערערת את תפיסת העולם של הדמות הראשית, או סוד. דמויות עם אג׳נדות משלהן מתנהגות באופן בלתי צפוי, והתנהגות בלתי צפויה מעניינת. זה גם מכריח את הדמות הראשית לנווט במורכבות חברתית, במקום לנוע בעולם של דמויות רקע צייתניות, כמו במשחק מחשב.
מלכודות נפוצות בפיתוח דמויות
מלכודת החביבות
כותבים מתחילים דואגים לא פעם שהדמות הראשית שלהם תהיה "חביבה". הדאגה הזו מייצרת דמויות תפלות ולא מזיקות שאף פעם לא בוחרות בחירות מעניינות, כי בחירות מעניינות הן לא פעם בחירות רעות. הקוראים לא צריכים לחבב את הדמות הראשית. הם צריכים להבין אותה. הם צריכים למצוא אותה מרתקת, וזה דבר אחר לגמרי.
המברט המברט אינו חביב. איימי דאן אינה חביבה. הולדן קולפילד מעצבן חצי מהקוראים שלו. אבל כולם מרתקים, כי הקוראים מבינים את הפסיכולוגיה שלהם, מוקסמים מהבחירות שלהם ורוצים לראות מה יקרה אחר כך. החליפו את המטרה "חביבה" במטרה "מובנת ומעניינת", והדמויות שלכם ישתפרו מיד.
חוסר עקביות בלי תכלית
דמויות צריכות להיות עקביות בתכונות הליבה שלהן, ובלתי עקביות בדרכים מעניינות שיש להן מניע. דמות שאמיצה בפרק שלוש ופחדנית בפרק שתים עשרה בלי הסבר מרגישה שבורה. דמות שאמיצה בפרק שלוש ופחדנית בפרק שתים עשרה כי הסיכון השתנה - כי הפעם זה אישי, כי הפעם האדם שהיא אוהבת נמצא בחדר, כי הפעם השקר שהיא נלחמה בו לאורך כל הספר חוזר בשאגה - זו דמות שמרגישה אמיתית.
לכל סטייה מהדפוס המבוסס של הדמות צריכה להיות סיבה. אין צורך לציין את הסיבה במפורש, אבל היא צריכה להתקיים, והקוראים צריכים להיות מסוגלים להסיק אותה.
לספר רגשות במקום להראות התנהגות
"שרה הרגישה כעס" הוא מידע. "שרה הניחה את המזלג בזהירות, יישרה אותו עם שפת הצלחת, ולא אמרה מילה עד סוף הארוחה" הוא דמות. הקוראים מתחברים לדמויות דרך ההתנהגות שלהן - הדברים הספציפיים, הפיזיים, הנצפים שהן עושות - ולא דרך רגשות מתויגים.
זה לא אומר שאסור אף פעם לנקוב ברגש. לפעמים "היא הייתה מבועתת" הוא בדיוק המשפט הנכון. אבל זה צריך להיות היוצא מן הכלל, לא ברירת המחדל. כשאתם מוצאים את עצמכם כותבים "הוא הרגיש" או "היא הייתה", עצרו ושאלו: מה הייתה מצלמה רואה? איך הרגש הזה היה נראה מבחוץ? התשובה לשאלה הזו כמעט תמיד מעניינת יותר מהתווית.
שפיכת סיפור רקע
הפיתוי להסביר את כל ההיסטוריה של הדמות בפרק הראשון הוא כמעט אוניברסלי, והוא כמעט תמיד שגוי. הקוראים לא צריכים לדעת הכול על הדמות מראש. למעשה, המסתורין הוא אחד הכלים החזקים ביותר שלכם. דמות שההתנהגות שלה רומזת על עבר מסובך מסקרנת יותר מדמות שהעבר שלה נפרש בפלשבק של שלושה עמודים עוד לפני שהסיפור הספיק להתחיל.
חלקו את סיפור הרקע כמו קמצנים. חשפו אותו רק כשהוא מאיר פעולה בהווה. תנו לקוראים לתהות.
תהליך מעשי לפיתוח דמויות
הנה תהליך שאפשר להשתמש בו לכל דמות מרכזית. הוא לא ממצה, וכדאי להתאים אותו לסגנון העבודה שלכם, אבל הוא מכסה את העיקר.
- להתחיל ברצון. אחרי מה הדמות הזו רודפת לאורך הסיפור? לנסח את זה באופן קונקרטי.
- לזהות את הצורך. איזו צמיחה פנימית תהפוך את הדמות הזו לשלמה? איך היא מתנגשת ברצון?
- לנקוב בשקר (או באמת). איזו אמונת ליבה שולטת בהתנהגות של הדמות הזו? לנסח אותה כמשפט שהדמות הייתה חושבת.
- לכתוב את הפצע. איזה אירוע ספציפי יצר את השקר? לכתוב פסקה שמתארת אותו - לא בשביל הקוראים, בשבילכם.
- לקבוע את סוג הקשת. חיובית, שלילית או שטוחה? לאן הדמות הזו מגיעה ביחס לנקודה שממנה התחילה?
- למפות מערכות יחסים מרכזיות. מי שלושת האנשים החשובים ביותר בחיים של הדמות הזו במהלך הסיפור? מה כל מערכת יחסים בוחנת או חושפת?
- לפתח את הקול. לכתוב עמוד שבו הדמות מדברת - לא על העלילה, פשוט מדברת. איך היא נשמעת? באילו מילים היא משתמשת? מה היא נמנעת מלומר?
- לבחון תחת לחץ. לכתוב סצנה קצרה (היא לא חייבת להיכנס לספר) שבה הדמות נמצאת בלחץ קיצוני. איך היא מתנהגת? זה חושף את דפוסי ברירת המחדל שלה באופן אמין יותר מכל שאלון דמות.
המטרה איננה למלא טופס. המטרה היא להכיר את האדם הזה מספיק טוב כדי שכשתציבו אותו בסצנה, תדעו מה הוא היה עושה - לא כי החלטתם מה הוא יעשה, אלא כי אתם מבינים אותו לעומק עד כדי כך שההתנהגות שלו מרגישה בלתי נמנעת.
בנו את הדמויות שלכם ב-Plotiar. מסמכים לפרופילי דמויות, תרשימי זרימה למיפוי הדינמיקה של מערכות יחסים ולוחות רעיונות לחקירה חזותית של סיפורי רקע וקשתות - הכול בסביבת עבודה אחת. נסו בחינם.