סונטה

הסונטה (Sonnet) היא אחת הצורות הקבועות העמידות והרב-גוניות ביותר בשירה המערבית, והיא בנויה מארבע-עשרה שורות בפנטמטר יאמבי. שתי הגרסאות העיקריות שלה הן הסונטה האיטלקית (הפטררקית), שמתחלקת לאוקטבה (ABBAABBA) ולשישייה (בדרך כלל CDECDE או CDCDCD), והסונטה האנגלית (השייקספירית), שבנויה משלושה מרובעים ומצמד מסיים (ABABCDCDEFEFGG). גרסה עיקרית שלישית, הסונטה הספנסרית, מקשרת בין המרובעים שלה בחרוזים משולבים (ABABBCBCCDCDEE). למרות ההבדלים המבניים, לכל הסונטות משותפת תכונת הדחיסות: ארבע-עשרה שורות מספיקות כדי לפתח טיעון, לחקור פרדוקס או ללכוד רגע של רגש עז, אבל אינן רבות מדי עד שהצורה תאבד את המתח שלה. לעברית הגיעה הסונטה כבר במאה ה-14, אצל עמנואל הרומי, ובעת החדשה כתבו בה בין השאר שאול טשרניחובסקי, שחיבר כלילי סונטות, ולאה גולדברג, במחזור "אהבתה של תרזה די מון".

154 הסונטות של שייקספיר נשארו הסדרה המפורסמת ביותר באנגלית, והן חוקרות אהבה, יופי, זמן ותמותה בטווח יוצא דופן בתוך מגבלות הצורה. סונטה 18 ("Shall I compare thee to a summer's day?", "האם אשווך ליום של קיץ?") וסונטה 130 ("My mistress' eyes are nothing like the sun", "עיני אהובתי אינן דומות כלל לשמש") מדגימות איך אותו מבנה יכול לשרת גם האדרה וגם ערעור אירוני. הקנצונייר של פטררקה ביסס את הצורה האיטלקית ככלי לחקירת הסתירות של אהבה נכזבת. במאה ה-20, משוררות כמו עדנה סנט וינסנט מילי החיו את הסונטה בלשון מודרנית ובנושאים פמיניסטיים, וסונטות ה-Golden Shovel של טרנס הייז והמצאת סדרת ה"סונטה האמריקנית" מראות שהצורה ממשיכה להתפתח.

כתיבת סונטות היא מהתרגילים הטובים ביותר לפיתוח מלאכה, כי המגבלות של הצורה מחייבות כל מילה להצדיק את מקומה. כדאי להתחיל בקריאה של עשרות סונטות מתקופות שונות כדי להפנים את הקצב ואת הפרופורציות של הצורה. כשכותבים סונטה משלכם, כדאי להתחיל במפנה (הוולטה), הרגע שבו הטיעון של השיר משתנה, כי המפנה הוא המנוע של הסונטה. בסונטה איטלקית המפנה נופל בדרך כלל בין האוקטבה לשישייה; בסונטה אנגלית הוא מגיע לעיתים קרובות בצמד המסיים. לא כדאי לחשוש להשתמש בצורה באופן רופף בהתחלה. משוררים עכשוויים רבים כותבים "כמעט-סונטות" עם חרוזים חלקיים או ארבע-עשרה שורות של שירה חופשית, ומשתמשים בצורה כשדה כבידה ולא ככלוב נוקשה.