וולטה (מפנה)

הוולטה (Volta), מהמילה האיטלקית ל"מפנה", היא רגע המפתח בסונטה שבו כיוון השיר משתנה. זהו הציר הרטורי שעליו הסונטה מסתובבת, הנקודה שבה טיעון פוגש את הטיעון הנגדי, שאלה מוצאת את תשובתה, בעיה מגלה את פתרונה, או מצב רוח מתהפך להפכו. הוולטה היא שנותנת לסונטה את הקשת האינטלקטואלית והרגשית האופיינית לה, והופכת אותה משיר של ארבע-עשרה שורות בלבד למבנה דינמי של טענה ותגובה. בלי וולטה, סונטה היא רק גוש של שורות; עם וולטה, היא הופכת לדרמה זעירה של מחשבה.

בסונטה הפטררקית, הוולטה מופיעה במסורת בשורה התשיעית, בגבול שבין האוקטבה לשישייה. הסונטות של פטררקה עצמו מציגות לעיתים קרובות מצב או רגש באוקטבה, ואז מסבכות, פותרות או ממסגרות אותו מחדש בשישייה. בסונטה השייקספירית, הוולטה מגיעה לרוב בצמד המסיים, אף שהיא יכולה להופיע גם בשורה התשיעית או בתחילת המרובע השלישי. סונטה 130 של שייקספיר מקדישה שתים-עשרה שורות לקטלוג הדרכים שבהן אהובתו אינה עומדת באמות המידה המקובלות של יופי, ואז, בצמד, השיר מסתובב: "And yet, by heaven, I think my love as rare / As any she belied with false compare." ("ובכל זאת, חי שמיים, אהובתי נדירה / כמו כל אחת שהושוותה בהשוואת שקר."). המפנה הזה מגדיר מחדש את כל מה שקדם לו. ג׳ון מילטון דחף את הוולטה לא פעם לכיוונים בלתי צפויים, כשהציב אותה באמצע שורה או השהה אותה כדי ליצור תחושה של טיעון שנפרש בזמן אמת.

כשכותבים סונטות, כדאי לתכנן את הוולטה לפני כל דבר אחר. המפנה אינו מחשבה שנייה או דרך נוחה לסיים את השיר; הוא המרכז המבני והרגשי של הצורה. כדאי לשאול: מה השיר חושב בהתחלה, ומה הוא חושב בסוף? המרחק בין שתי העמדות האלה הוא הוולטה. וולטה יכולה להיות דרמטית (היפוך מוחלט של העמדה הראשונית של השיר) או עדינה (תזוזה קלה בטון או העמקה של ההתבוננות הראשונית). סימון המפנה במילים כמו "אבל", "אך", "ואולם" או "ובכל זאת" הוא טכניקה מסורתית, אף שהוולטות החזקות ביותר מגיעות לעיתים קרובות בלי סימנים מפורשים, ומניחות לשינוי בתמונות או בקצב לעשות את העבודה. כדאי להתאמן בזיהוי הוולטה בסונטות שאתם אוהבים, ותתחילו לראות איך המפנה מעצב את כל מה שסביבו.