משקל

משקל (Meter) הוא הסידור השיטתי של הברות מוטעמות ולא מוטעמות שנותן לשירה את הדופק הקצבי שלה. זהו פעימת הלב שמתחת למילים, התבנית הצפויה שהמאזינים והקוראים מפנימים בזמן שהם עוברים בשיר. תבניות משקליות מסווגות לפי סוג הרגל (היחידה הבסיסית של הברות מוטעמות ולא מוטעמות) ולפי מספר הרגליים בשורה. הרגליים הנפוצות כוללות את היאמב (לא מוטעמת-מוטעמת), הטרוכאי (מוטעמת-לא מוטעמת), האנאפסט (לא מוטעמת-לא מוטעמת-מוטעמת) והדקטיל (מוטעמת-לא מוטעמת-לא מוטעמת). יחד, התבניות האלה יוצרות את הפיגום שעליו נבנית המוזיקה של השיר. בעברית אפשר לשמוע אנאפסט מובהק בשורה של רחל "ואולי לא היו הדברים מעולם", שבה כל רגל של שלוש הברות מסתיימת בהטעמה: ve-u-LAI / lo ha-YU / ha-dva-RIM / me-o-LAM.

כוחו של המשקל ניכר ביותר כשמשווים שירים שמשתמשים בו באופן שונה. המחזות של שייקספיר כתובים בעיקר בפנטמטר יאמבי, משקל קרוב כל כך לדיבור האנגלי הטבעי שהקהל סופג את הקצב שלו בלי מאמץ מודע, ועם זאת הוא מעניק לדיאלוג שלו כובד ומוזיקליות שחסרים בשיחה רגילה. בהעורב, אדגר אלן פו משתמש באוקטמטר טרוכאי (שמונה רגליים טרוכאיות בשורה) כדי ליצור קצב מהפנט, דמוי תוף, שמשקף את הצניחה האובססיבית של המספר אל הייאוש. אמילי דיקינסון כתבה לעיתים קרובות ב"משקל המשותף" (common meter), אותה תבנית שנמצאת במזמורי כנסייה, וזה נותן לשיריה את השילוב האופייני של פשטות ועומק, צורה מוכרת כל כך שהיא יכולה להעביר תוכן הרסני בשלווה מתעתעת.

הבנת המשקל מתחילה בלמידה לשמוע הברות מוטעמות בדיבור רגיל. כדאי לקרוא שירה בקול ולאט, ולהגזים בהטעמות עד שהתבנית מתבהרת. ברגע שמזהים את המשקל שמתחת, כדאי לשים לב היכן המשוררים סוטים ממנו, כי בסטיות האלה חי חלק גדול מהאמנות. רגל מוחלפת או הברה לא מוטעמת נוספת יוצרות הדגשה, הפתעה או מתח מול התבנית שנקבעה. כשכותבים בעצמכם שיר שקול, כדאי להימנע מהמלכודת של שורות סדירות לחלוטין. היצמדות נוקשה למשקל מולידה שיר מתנגן וחדגוני שמרגיש מכני. השירה השקולה הטובה ביותר קובעת תבנית ואז משחקת נגדה, ויוצרת מתח דינמי בין ציפייה לווריאציה.