קצב (בפרוזה)

קצב בפרוזה הוא הדפוס של הברות מוטעמות ולא מוטעמות, המקצב של אורכי המשפטים והמפעם שנוצר מסימני הפיסוק ומהמבנה התחבירי. בשונה משירה, שבה הקצב מתגבש לעיתים קרובות למשקל, הקצב בפרוזה אורגני ואינטואיטיבי, מורגש ולא נספר. הוא קובע אם קטע ייקרא כמתנשף או כמהורהר, כדחוף או כנינוח. הקצב הוא מה שגורם לפרוזה להרגיש מוזיקלית, והיעדרו הוא מה שגורם לכתיבה שטוחה להרגיש חסרת חיים גם כשהמילים עצמן סבירות.

בשיר שלמה טוני מוריסון משתמשת בקצב שנשאב מהמסורת שבעל פה של האפרו-אמריקאים, עם חזרות, דפוסי קריאה ומענה ומקצבים שמעניקים לפרוזה שלה איכות קרובה יותר למוזיקה מאשר לסיפור רגיל. המשפטים הארוכים והמתגלגלים של גבריאל גרסיה מרקס במאה שנים של בדידות יוצרים קצב של הצטברות: כל פסוקית מוסיפה על קודמתה עד שהמשפט מרגיש כמו נהר שנושא את הקורא קדימה. לעומת זאת, Jesus' Son של דניס ג׳ונסון משתמש בקצב קטוע, סטקטו, כדי להעביר את התודעה המבולבלת של המספר.

כדי לפתח אוזן לקצב הפרוזה צריך לקרוא בקול, גם את הכתיבה שלכם וגם את הכתיבה של כותבים שאתם מעריכים את הקצב שלהם. כדאי להקשיב ליחסי הגומלין בין משפטים ארוכים לקצרים, לאופן שבו סימני הפיסוק יוצרים הפסקות באורכים שונים ולאיכויות הצליל של המילים, למשל איך עיצורים קשים יוצרים קצב שונה מתנועות רכות. כשקטע מרגיש לא נכון אבל אי אפשר למצוא בו טעות דקדוקית, הבעיה היא לעיתים קרובות בקצב: משפט שנוחת על הפעמה הלא נכונה, פסקה שאף פעם לא משנה את המפעם שלה, או רגע שיא שנכתב בקצב של תיאור רגיל.