תחביר

תחביר הוא האדריכלות של המשפט: סדר המילים, מיקום הפסוקיות, האורך והמבנה של היחידות הדקדוקיות. בחירת המילים קובעת אילו מילים יופיעו בעמוד, והתחביר קובע איך המילים האלה מתייחסות זו לזו. כותב שמציב את המידע החשוב ביותר בסוף המשפט יוצר אפקט שונה מכותב שפותח בו. התחביר שולט בהדגשה, בקצב ובחוויה השכלית של הקורא בזמן שהוא נע בתוך הפרוזה.

באבשלום, אבשלום! ויליאם פוקנר משתמש בתחביר מבוכי, משפטים שמסתלסלים דרך פסוקיות משובצות והסתייגויות בסוגריים, כדי לשקף את המאבק של הדמויות להבין את ההיסטוריה הסבוכה שלהן. התחביר של המינגוויי הוא ההפך הגמור: נושא, נשוא, מושא, מבנים מאוחים שמחוברים ב"ו" (תחביר שקורא עברי מכיר היטב מסיפורי המקרא), שיוצרים קצב שמרגיש כמו המקבילה בפרוזה לפעימות הלב. התחביר של וירג׳יניה וולף באל המגדלור זורם בין התודעות של הדמויות במשפטים ארוכים ומתפתלים שמגלמים את תנועת המחשבה עצמה.

כדי להשתמש בתחביר בכוונה, כדאי להתחיל בגיוון. קטע של משפטים ארוכים ומורכבים ואחריו משפט קצר ובוטה יוצר הדגשה בזכות הניגוד. את המידע שרוצים להדגיש כדאי להציב בסוף המשפט, שם הקשב של הקורא מתעכב באופן טבעי. משפטים מושהים (periodic sentences), שבהם המשפט העיקרי נדחה לסוף, בונים מתח. משפטים פתוחים (loose sentences), שבהם המשפט העיקרי בא קודם, מתאימים לבהירות ולישירות. כדאי לקרוא את הטקסט בקול: בעיות תחביר שהעין מדלגת עליהן נשמעות בבירור לאוזן. כשהתחביר עושה את עבודתו, הוא בלתי נראה, וכשהוא נכשל, הוא מסיח את הדעת.