קול

קול (voice) הוא האישיות הייחודית שעולה מהפרוזה של הכותב: האפקט המצטבר של בחירת המילים, מבנה המשפטים, הקצב, העמדה והרגישות, שגורם ליצירה של כותב אחד להרגיש שונה מן היסוד מיצירה של כותב אחר. הוא אינו רק סגנון, שאפשר לחקות, אלא משהו קרוב יותר לזהות ספרותית: הדרך המיוחדת שבה כותב רואה את העולם, מתורגמת לשפה. הקול הוא מה שמאפשר לקורא לזהות פסקה בלי שם כפסקה של כותב מסוים.

הקול של ארנסט המינגוויי חסכוני, ענייני ומאופק רגשית, בנוי ממשפטים קצרים וממילים פשוטות שנושאות משקל עצום מתחת לפני השטח. הקול של ג׳ואן דידיון קריר, מדויק ובעל קצב מהפנט, והופך התבוננות אישית לאבחנה תרבותית. בחמדת (Beloved) הקול של טוני מוריסון כמו לחש קסם, רב שכבות, וממזג את הלירי עם האכזרי בדרך שאף כותב אחר לא משחזר. הקולות האלה אינם טכניקות שאפשר ללמוד מספר לימוד, אלא ביטויים של הדרך שבה כל כותב הופך חוויה לשפה.

פיתוח קול אישי דורש הרבה קריאה, ועוד יותר כתיבה. כותבים רבים מתחילים בחיקוי של סופרים שהם מעריכים, וזה תרגיל בעל ערך, אבל בשלב מסוים החיקוי צריך לפנות מקום לאותנטיות. הקול שלכם צומח במקום שבו נפגשים הדברים שחשובים לכם והדרך שבה אתם מבטאים אותם באופן טבעי. אחרי מספיק טיוטות יופיעו דפוסים: אורכי משפטים מועדפים, דימויים חוזרים, מקצבים אופייניים. כדאי לשים לב לדפוסים האלה. זה הקול שלכם שמנסה לעלות אל פני השטח. אין טעם לכפות קול שאינו שלכם: הקוראים מרגישים את המאמץ.