פעיל מול סביל

בצורה הפעילה (active voice) הנושא של המשפט מבצע את הפעולה: "הבלש פתח את הדלת." בצורה הסבילה (passive voice) הפעולה נעשית בנושא: "הדלת נפתחה על ידי הבלש." (בעברית, אגב, סביל עם "על ידי" נחשב מסורבל במיוחד, ועורכים לשוניים נוטים להמיר אותו בפעיל.) בסיפורת מעדיפים בדרך כלל את הצורה הפעילה, כי היא ישירה יותר, נמרצת יותר וסוחפת יותר. היא מציבה את מבצע הפעולה במרכז הבמה, וזה תואם את העניין הבסיסי של כל סיפור: דמויות שעושות דברים. הצורה הסבילה, לעומת זאת, מדגישה את הפעולה או את מי שהפעולה נעשית בו, ולכן היא עלולה לטשטש מי אחראי למעשה ולהאט את הפרוזה.

הספר The Elements of Style של סטרנק ווייט מצדד בצורה הפעילה באופן מפורסם, ורוב מדריכי הכתיבה המודרניים חוזרים על העצה הזאת. בהזקן והים המינגוויי משתמש כמעט רק במבנים פעילים: "הוא משך בחוט. הוא היכה בדג. הוא נעץ את הצלצל." הצורה הפעילה הבלתי מרפה יוצרת תחושה של מגע ישיר עם המציאות הפיזית. ועם זאת, כותבים מיומנים יודעים שלצורה הסבילה יש שימושים לגיטימיים. ב-1984 אורוול נעזר במבנים סבילים כדי להעביר את האופי המשפיל והלא אנושי של הבירוקרטיה הטוטליטרית: "הוחלט ש..." מוחק את האדם שקיבל את ההחלטה, וזו בדיוק הנקודה.

הכלל אינו לבטל את הצורה הסבילה לגמרי, אלא להשתמש בה בכוונה. הסביל מתאים כשמבצע הפעולה אינו ידוע ("החלון נשבר"), כשמי שהפעולה נעשית בו חשוב יותר ממי שביצע אותה ("הנשיא נרצח"), או כשרוצים ליצור אפקט מסוים של ריחוק או של חוסר אונים. בשלב השכתוב כדאי לחפש מבנים סבילים ולשאול על כל אחד מהם אם הוא מצדיק את מקומו. אם הגרסה הסבילה מטשטשת מי פועל או מרוקנת את המשפט מאנרגיה, כדאי לכתוב אותו מחדש בצורה פעילה. אם היא משרתת מטרה מכוונת, אפשר להשאיר אותה.