צזורה

צזורה (Caesura) היא הפסקה או שבירה בתוך שורת שיר, שונה מההפסקה שמתרחשת בסוף השורה. היא יכולה להיווצר בסימן פיסוק (נקודה, פסיק, מקף או נקודה-פסיק), בגבול תחבירי טבעי או פשוט בקצב הדיבור. הצזורות מסווגות לפי מקומן בשורה: צזורה אמצעית נופלת סמוך לאמצע, צזורה התחלתית סמוך להתחלה וצזורה סופית סמוך לסוף. בשירה האנגלית העתיקה ובשירה הגרמאנית המוקדמת, הצזורה הייתה רכיב מבני פורמלי שחילק כל שורה לשני חצאי שורה. גם בשירת ספרד העברית של ימי הביניים כל טור נחלק לשתי צלעות, ה"דלת" וה"סוגר", כמו בשורה של יהודה הלוי "לבי במזרח, ואנכי בסוף מערב", שבה ההפסקה מפרידה בין הלב לגוף כפי שהמרחק מפריד ביניהם. בשירה המודרנית הצזורה פועלת בגמישות רבה יותר, ככלי לשליטה בקצב, בהדגשה ובמרקם השתיקה בתוך השורה.

הצזורה היא תכונה מגדירה של ביוולף ושל שירה אנגלו-סקסית אחרת, שבה כל שורה מחולקת בהפסקה אמצעית חזקה לשני חצאים, שקשורים זה לזה באליטרציה ולא בחרוז. אלכסנדר פופ משתמש בצזורה בדייקנות כירורגית בצמדים ההרואיים שלו; ב-An Essay on Criticism, שורות כמו "To err is human, || to forgive divine" ("לטעות זה אנושי, || לסלוח זה אלוהי") משתמשות בהפסקה שבאמצע השורה כדי לאזן שני רעיונות משלימים בעוצמה של מכתם. בשיר עצמי, הצזורות של ויטמן יוצרות את קצב הנשימה עצמה, וההפסקות מתפקדות כמו אתנחתות במוזיקה שנותנות צורה לשורות הארוכות והמתפשטות. ג׳רארד מנלי הופקינס משתמש בצזורות בשילוב עם "הקצב הקפיצי" (sprung rhythm) שלו כדי ליצור שורות שמרגישות בבת אחת שבורות ודוחפות קדימה.

כשכותבים שירה, כדאי להשתמש בצזורה כדי להכניס לשורה גיוון ומרקם. שורה בלי שום הפסקה פנימית עלולה להרגיש חפוזה או מונוטונית, ואילו שורה עם צזורה במקום הנכון מקבלת עומק ועניין קצבי. כדאי להתנסות בהצבת ההפסקה בנקודות שונות בשורה ולשים לב איך ההדגשה זזה. צזורה לפני המילה או הצירוף האחרונים בשורה נותנת לסיום משקל נוסף. צזורה מוקדמת בשורה יכולה ליצור תחושה של היסוס או של מחשבה שנייה. בשילוב עם גלישה, הצזורה חזקה במיוחד: שורה גולשת עם צזורה בתחילת השורה הבאה יוצרת הפסקה כפולה, רגע של השהיה, שיכול להעביר הלם, אבל או התגלות.