בלדה

הבלדה (Ballad) היא צורה של שירה סיפורית שמספרת סיפור דרמטי, ובמסורת נכתבה לביצוע בעל פה או לשירה. הבלדות משתמשות בדרך כלל בלשון פשוטה וישירה, בתבנית משקלית סדירה (לרוב שורות מתחלפות של יאמבוס בן ארבע רגליים ויאמבוס בן שלוש רגליים), בתבנית חריזה ABCB או ABAB, ובאמצעים מבניים כמו חזרות ופזמונים שמסייעים לשינון ובונים עוצמה רגשית. לצורה שורשים עמוקים במסורת העממית: במשך מאות שנים לפני המצאת הדפוס, הבלדות היו הכלי העיקרי שבאמצעותו קהילות העבירו סיפורים על אהבה, בגידה, רצח, מפגש עם העל-טבעי והרפתקאות גבורה. המורשת שבעל פה נותנת לבלדה את תכונותיה האופייניות: ישירות, חסכנות והדגשה של פעולה ודיאלוג על פני הרהור פנימי.

הבלדות המסורתיות הגדולות, שכונסו באנתולוגיה המונומנטלית של פרנסיס ג׳יימס צ׳יילד The English and Scottish Popular Ballads, כוללות יצירות בעלות עוצמה יוצאת דופן. "Barbara Allen" מספרת על צעיר שמת מאהבה נכזבת, בפשטות חשופה שהפכה אותה לאחת הבלדות המושרות ביותר בעולם דובר האנגלית. "Sir Patrick Spens" מגוללת מסע ימי שנגזר עליו אבדון, בדחיסות ובאירוניה דרמטית שמתחרות בכל סיפור קצר. במסורת הספרותית, The Rime of the Ancient Mariner ("שיר הספן הקדמון") של סמואל טיילור קולרידג׳ אימץ את בית הבלדה ואת מוסכמות הסיפור של הבלדה העממית כדי ליצור שיר בעל עומק פילוסופי הזייתי, והוכיח שהצורה יכולה לשאת משקל רב בהרבה ממה שפני השטח הפשוטים שלה מרמזים. The Ballad of Reading Gaol ("הבלדה על כלא רדינג") של אוסקר ויילד השתמש בתנופה הקצבית ובמבנים החוזרים של הצורה כדי לבנות הרהור בלתי מתפשר על צדק, על סבל ועל אכזריות עונש המוות. במאה ה-20, משוררים כמו ו.ה. אודן ("As I Walked Out One Evening") ודאדלי רנדל ("Ballad of Birmingham") הראו שהבלדה ממשיכה להיות כלי חזק לנושאים אישיים ופוליטיים כאחד. בשירה העברית, שאול טשרניחובסקי כתב בלדות היסטוריות, ובהן מחזור "בלדות וורמייזא", שבו לבש סיפורים מתולדות יהודי אשכנז צורה של בלדה.

כתיבת בלדה פירושה מחויבות לסיפור: משהו צריך לקרות, והאנרגיה של השיר צריכה לנבוע מהתגלגלות האירועים ולא מהרהור לירי או מפירוט תיאורי. כדאי לבחור סיפור בעל מתח דרמטי מובנה (בגידה, מסע, בחירה בלתי הפיכה) ולספר אותו בחסכנות שהצורה דורשת. כדאי לתת לדיאלוג לשאת את הדרמה בכל מקום אפשרי; מסורת הבלדה מעדיפה סצנות שמועברות בקולות הדמויות ולא בפרשנות של המספר. כדאי להשתמש בחזרה באופן אסטרטגי: פזמון יכול לבנות מתח, לסמן את חלוף הזמן או לשנות את משמעותו ככל שהסיפור מתקדם. כדאי לשמור על אוצר מילים פשוט ומוחשי; הבלדה אינה צורה להפשטה או לקישוט, אלא לסיפור פשוט ועוצמתי שהמאזינים לא יוכלו לשכוח. כדאי ללמוד גם את הבלדות העממיות וגם את צאצאיהן הספרותיים כדי להבין את טווח הצורה, ולא לחשוש להכניס נושאים וקולות עכשוויים למבנה שהוכיח את כושר ההסתגלות שלו לאורך מאות שנים.