תבנית חריזה

תבנית חריזה (Rhyme Scheme) היא הדפוס המאורגן של החרוזים בסופי השורות בשיר. לפי המוסכמה מייצגים אותה בהקצאת אות לכל צליל חדש, וחוזרים על האות כשהצליל חוזר. צליל הסיום של השורה הראשונה מסומן "A", הצליל החדש הבא "B", וכן הלאה (גם בעברית נהוג לסמן באותיות לטיניות, ולעיתים באותיות א, ב, ג). למשל, מרובע בחריזת ABAB הוא מרובע שבו השורה הראשונה מתחרזת עם השלישית והשנייה עם הרביעית, ו-AABB מציין שני צמדים רצופים. תבנית החריזה היא אחד הרכיבים המבניים העיקריים של השירה השקולה, והיא מספקת לכידות, מוזיקליות ותחושה של דפוס שאוזן הקוראים מצפה לו ומוצאת בו סיפוק כשהוא מתממש.

תבניות חריזה שונות יוצרות אפקטים שונים מן היסוד. תבנית ABABCDCDEFEFGG של הסונטה השייקספירית דוחפת את השיר קדימה דרך שלושה מרובעים נפרדים, לפני שהיא נפתרת בצמד מסיים שמביא לעיתים קרובות תפנית מכתמית. האוקטבה ABBAABBA של הסונטה הפטררקית יוצרת איכות סגורה ומהורהרת יותר, כשהחרוזים המחבקים מקפלים את הצליל בחזרה אל עצמו. ב-The Rime of the Ancient Mariner ("שיר הספן הקדמון"), סמואל טיילור קולרידג׳ משתמש בבית בלדה בחריזת ABCB, שנותן לשיר את התנופה הסיפורית ואת איכות המעשייה העממית שלו. הקומדיה האלוהית של דנטה משתמשת בטרצה רימה (ABA BCB CDC), תבנית משולבת שבה השורה האמצעית של כל בית מתחרזת עם השורות החיצוניות של הבית הבא, ויוצרת שרשרת שמושכת את הקוראים קדימה בלי הפוגה. בשירת ספרד העברית של ימי הביניים שלט דווקא "החרוז המבריח": חרוז אחד שחוזר בסוף כל טורי השיר מתחילתו ועד סופו.

כשעובדים עם תבניות חריזה, כדאי להיזהר מחרוז מאולץ, שבו הצורך למצוא מילה מתחרזת מעוות את הניסוח הטבעי או מכניס מילה שמשרתת את הצליל אבל לא את המובן. השירה המחורזת הטובה ביותר גורמת לחרוזים שלה להרגיש בלתי נמנעים ולא מאולצים. אפשר להרחיב את אפשרויות החריזה בעזרת חרוז חלקי (מילים שמתחרזות כמעט אבל לא לגמרי, כמו "room" ו-"storm" באנגלית), שנותן יותר גמישות ובו בזמן שומר על לכידות צלילית. כדאי להתאמן בכתיבה בתבניות מוכרות לפני שממציאים תבניות משלכם. כדאי לשים לב לאופן שבו תבנית החריזה פועלת עם התחביר: כשהמבנה הדקדוקי של משפט מתיישר עם תבנית החריזה, האפקט הוא של פתרון; כשהם פועלים זה נגד זה, האפקט הוא של מתח ושל גלישה.