להרוג את היקירים (Kill Your Darlings)
עקרון הכתיבה שלפיו מוחקים קטעים שהכותבים אוהבים אבל שאינם משרתים את הסיפור.
עודכן לאחרונה"להרוג את היקירים" (kill your darlings) הוא העיקרון שלפיו כותבים צריכים להיות מוכנים לחתוך קטעים, דמויות, סצנות או צירופים שהם אוהבים באופן אישי, כשהרכיבים האלה אינם משרתים את הסיפור. המקור הוא ארתור קוויל-קוץ׳, שבהרצאה ב-1914, שפורסמה ב-1916 בספר On the Art of Writing, אמר לסטודנטים שלו בקיימברידג׳ "לרצוח את היקירים שלכם". האמרה מיוחסת לעתים קרובות לוויליאם פוקנר, וסטיבן קינג ואחרים הפכו אותה לנפוצה מאוחר יותר. התובנה המרכזית היא שהנטייה של כותבים להתאהב בשנינות של עצמם יכולה להפוך לאויבת של איכות היצירה. משפט יפה במקום הלא נכון הוא עדיין פגם.
סטיבן קינג דן בעיקרון הזה בהרחבה בעל הכתיבה, ומתאר את הכאב שבחיתוך סצנות שאהב משום שהאטו את הסיפור. כשעיבד את הניצוץ לקולנוע, סטנלי קובריק חתך חלקים נרחבים מהרומן של קינג, כולל סיפור רקע שקינג ראה בו חיוני, ויצר סרט רזה ומפחיד יותר. פ. סקוט פיצג׳רלד ויתר על פתיחה מוקדמת של גטסבי הגדול, שפורסמה מאוחר יותר בנפרד כסיפור "Absolution", ושכתב את הרומן במידה רבה בשלב ההגהות בעקבות הערותיו של העורך שלו, מקסוול פרקינס. הרומן שנוצר הוא פחות מ-50,000 מילים של דיוק צלול, והחיתוכים האלה הם סיבה משמעותית לכך.
האתגר המעשי הוא לזהות את היקירים מלכתחילה. לרוב אלה הקטעים שאתם הכי גאים בהם, אלה שאתם קוראים שוב בסיפוק, אלה שאתם מגינים עליהם בלהט רב ביותר כשקוראים מציעים לחתוך אותם. ההתגוננות הזו היא בעצמה רמז אבחוני. בזמן השכתוב, שאלו על כל קטע: האם הוא מקדם את העלילה, מעמיק דמות או מבסס אווירה חיונית? אם התשובה הכנה היא "לא, אבל זה נשמע לי כל כך יפה", זה יקיר, והוא צריך ללכת. שמרו אותו בקובץ נפרד אם חייבים, אבל הוציאו אותו מכתב היד.