בן לוויה (Sidekick)

בן הלוויה (sidekick) הוא דמות המשנה המהימנה שהולכת לצד הגיבור, ולעתים קרובות מספקת את משקל הנגד המעשי, הרגשי או הקומי שסיפור עם גיבור יחיד היה חסר בלעדיו. בניגוד לדאוטרגוניסט, שנושא משקל סיפורי שווה פחות או יותר, בן הלוויה כפוף מבחינה מבנית: המטרות, הצמיחה וזמן המסך שלו סובבים סביב אלה של הגיבור. אבל תפקידו חיוני. הוא מוציא החוצה את עולמו הפנימי של הגיבור, נותן לכותבים תירוץ אמין לדיאלוג ולהסבר, מדגים איך דמויות אחרות תופסות את הגיבור, ויוצר מערכת יחסים שבתוכה הגיבור יכול להיות פגיע. גיבור שאף פעם לא צריך להצדיק את עצמו בפני איש סוד נתפס לרוב כאטום או כמרוכז בעצמו; בן הלוויה מאפשר לקוראים לראות את הגיבור מזווית מעט שונה בלי לעזוב את צידו.

סנצ׳ו פנסה בדון קיחוטה של סרוונטס הוא אב הטיפוס: מעשי, ארצי, צודק לעתים קרובות, וההפך הגמור מהאשליות הנשגבות של אדונו, ובדיוק בגלל זה הצמד עובד. ד״ר ווטסון בסיפורי שרלוק הולמס מתפקד גם כבן לוויה וגם כמספר, ושואל את השאלות שהקהל היה שואל, כדי שהולמס יוכל להציג את גאונותו. סאם גמג׳י בשר הטבעות מדגים איך בן לוויה יכול להפוך בשקט לעמוד השדרה המוסרי של הסיפור: פרודו נושא את הטבעת, אבל סאם נושא את פרודו. הרמיוני גריינג׳ר ורון וויזלי חולקים את תפקיד בן הלוויה בהארי פוטר, ויחד מכסים את הצד האנליטי ואת הצד הרגשי שהארי עצמו אינו מכסה. בני לוויה קומיים (חמור בשרק, מושו במולאן) וטרגיים (פטרוקלוס לצד אכילס, אנכידו לצד גילגמש) מדגימים את המנעד של הארכיטיפ על פני טונים וז׳אנרים.

כדי לכתוב בן לוויה שהוא יותר ממראה, תנו לו שלושה דברים שאין לגיבור: מיומנות שהגיבור זקוק לה, דעה שהגיבור היה מעדיף לא לשמוע, וחיים פנימיים שמתקיימים גם כשהגיבור לא בחדר. כדאי להתאפק מלהגדיר את בן הלוויה רק דרך הנאמנות שלו; מערכות היחסים החזקות ביותר עם בני לוויה כוללות חיכוך אמיתי, מחלוקת אמיתית ואפשרות מרומזת שהחברות תישבר. חשבו מה בן הלוויה רוצה לעצמו, בנפרד מהמשימה של הגיבור, ותנו לחוט המשני הזה לצוף מדי פעם. הסכנה של בן לוויה עצל כפולה: הוא עלול להפוך למנגנון להעברת אקספוזיציה, ששואל שאלות נוחות; או להתמוסס למסירות טהורה, שמשטיחה את שתי הדמויות. לבני הלוויה הטובים ביותר יש כוח משיכה משלהם, גם כשהם בוחרים לסוב סביב הגיבור.