האנשה

האנשה (Personification) היא צורה ציורית שבה מייחסים מאפיינים, רגשות, התנהגויות או כוונות אנושיים לישויות שאינן אנושיות: בעלי חיים, חפצים, מושגים מופשטים או כוחות טבע. כשההאנשה נותנת ללא-אנושי פנים אנושיים, היא הופכת את הלא מוכר לקרוב ואת המופשט למוחשי. היא מזמינה את הקוראים להתחבר רגשית לרכיבים שאחרת היו נשארים רחוקים או מושגיים, ומגשרת על הפער בין החוויה האנושית לעולם הרחב. בעברית היא מוכרת כבר מהמקרא: "הים ראה וינס, הירדן יסב לאחור" (תהלים קיד).

אמילי דיקינסון האנישה את המוות כג׳נטלמן שבא לביקור בשיר שלה Because I Could Not Stop for Death, והפכה את התמותה לעגלון אדיב. בגנבת הספרים, מרקוס זוסאק מאניש את המוות כמספר, ונותן לו קול עייף, כמעט רך, שממסגר מחדש את זוועות מלחמת העולם השנייה מנקודת מבט בלתי צפויה. השיר Fog של קרל סנדברג מאניש את הערפל כחתול ש"comes on little cat feet" ("בא על רגלי חתול קטנות"), האנשה דחוסה שלוכדת גם את השקט וגם את החשאיות של ערפל שמתגלגל אל נמל. פבלו נרודה הפך את ההאנשה לאמנות באודות המהוללות שלו, ונתן קול ואישיות לחפצים יומיומיים: באודה לבצל הבצל הוא "צלוחית זוהרת" ששכבותיה "עלי כותרת של בדולח", ובאודה למלח המלח שר במכרות המלח ומתבל את העולם במסירות של אוהב, והופך חומרים צנועים לישויות שראויות ליראת כבוד.

כשמשתמשים בהאנשה, כדאי לבחור את התכונות האנושיות בקפידה, כך שיתאימו לאפקט הרצוי. כשנותנים לרוח "אגרופים זועמים", נוצרת אווירה שונה מזו שנוצרת כשנותנים לה "אצבעות סקרניות". כדאי להימנע מהאנשה משוכללת כל כך שהיא מותחת את גבולות האמינות או גולשת לאבסורד, אלא אם האבסורד הוא הכוונה. ההאנשה חזקה ביותר כשהיא מרגישה בלתי נמנעת, כשהתכונה האנושית שמייחסים לדבר הלא-אנושי חושפת דמיון אמיתי שהקוראים לא שמו לב אליו במודע. כדאי לתת להשוואה להאיר גם את הדבר שמואנש וגם את התכונה האנושית שמושלכת עליו.