אליטרציה

אליטרציה (Alliteration) היא חזרה על אותו צליל עיצורי בתחילתן של מילים סמוכות או קרובות זו לזו. זהו אחד מאמצעי הצליל העתיקים ביותר בספרות, והוא קדם לחרוז בשירה האנגלית; שירה אנגלית עתיקה כמו ביוולף נבנתה כולה סביב תבניות של אליטרציה ולא סביב חרוז סופי. האליטרציה יוצרת איכות מוזיקלית בפרוזה ובשירה, קושרת מילים זו לזו באוזן והופכת צירופים לזכירים יותר. היא יכולה גם ליצור אפקטים מסוימים של טון: אליטרציה רכה (ס, ל, מ) מרמזת על עדינות, ואליטרציה קשה (ב, ד, ק) מרמזת על כוח או על תוקפנות. גם בעברית האליטרציה נפוצה מאוד, מלשון המקרא ועד הפזמון והסיסמה, ולעיתים קרובות היא משתלבת עם משחק מילים.

בגן העדן האבוד מילטון משתמש באליטרציה כדי לחזק את המשמעות: בשורות "Behemoth, biggest born of earth, upheaved / His vastness" (בהמות, הגדול שבילודי האדמה, הרים / את עוצמתו) הוא צובר צלילי B כדי לעורר את תחושת הגודל של היצור. העורב של אדגר אלן פו עשיר באליטרציה, כמו בשורות "Deep into that darkness peering, long I stood there wondering, fearing, / Doubting, dreaming dreams no mortal ever dared to dream before.", שבהן צלילי D חוזרים שוב ושוב (בתרגום חופשי: עמוק אל תוך החושך מביט, עמדתי שם ארוכות, תוהה, ירא, / מפקפק, חולם חלומות שאיש מבני התמותה לא העז לחלום לפני כן). בפרוזה עכשווית, קורמק מקארתי משתמש לעיתים קרובות באליטרציה כדי לתת לתיאורים שלו קצב מקראי: "the thin and trembling trees" (העצים הדקים והרועדים) או "silence and solitude" (שקט ובדידות).

כדאי להשתמש באליטרציה באיפוק ובכוונה. צירוף אליטרטיבי במקום הנכון יכול להעניק למשפט מוזיקה; עודף אליטרציה הופך את הפרוזה לדומה לשובר לשון או לספר ילדים. האליטרציה הטובה ביותר היא לעיתים קרובות בלתי נראית בקריאה ראשונה, ותורמת לקצב ולמצב הרוח של הקטע בלי למשוך תשומת לב לעצמה כטכניקה. כדאי לקרוא את הפרוזה בקול כדי לשמוע היכן האליטרציה משפרת את המשפט והיכן היא מציפה אותו. בדיאלוג, הדמויות בדרך כלל לא צריכות לדבר באליטרציות, אלא אם יוצרים בכוונה קול מעושה או פיוטי.