תמונות חושיות (Imagery)
לשון חיה ותיאורית שפונה לחושים כדי ליצור תמונות בדמיון ולשאוב את הקוראים אל תוך הסיפור.
עודכן לאחרונהתמונות חושיות (Imagery) הן לשון שפונה לחושים (ראייה, שמיעה, מגע, ריח וטעם) ויוצרת אצל הקוראים חוויות חיות בדמיון. זה המנגנון שבאמצעותו רעיונות מופשטים הופכים למוחשיים והעולם הבדיוני נעשה ממשי. תמונות חושיות חזקות אינן רק מתארות איך משהו נראה; הן משחזרות את החוויה החושית המלאה, וגורמות לקוראים לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולהרגיש את עולם הסיפור כאילו היו נוכחים בו בגופם.
בחמדת, התמונות של טוני מוריסון גופניות ובלתי נשכחות: "the skin on her right side had been seared away" ("העור בצד ימין שלה נצרב והוסר") יוצר תחושה שחורגת מתיאור חזותי גרידא. הבושם של פטריק זיסקינד בנוי כמעט כולו על תמונות של ריח, ובונה פריז של המאה ה-18 שהקוראים חווים בעיקר דרך האף. מרידיאן הדם של קורמק מקארתי צובר תמונות חזותיות בלי הרף, מדבריות "אדומים וחסרי שבילים" ושקיעות "כמו התקררות של כור היתוך גדול", עד שהנוף הופך לדמות בפני עצמה. The Memory Police של יוקו אוגאווה משתמש בתמונות דלות ומטרידות של חפצים שמתמוססים ונעלמים, כדי שהמושג המופשט של אובדן ירגיש מוחשי וגופני. הסיפורים של ג׳ומפה להירי ב-Interpreter of Maladies בונים נופים רגשיים שלמים מפרטים ביתיים מדויקים (ריח הכמון בדירה שכורה, המרקם של תיבת דואר מתפוררת) ומעגנים עקירה וגעגוע בעולם החושי.
כדי לכתוב תמונות חושיות חזקות, כדאי להפעיל חושים מעבר לראייה. כותבים רבים נוטים באופן טבעי לתיאור חזותי, אבל צליל, מגע, ריח וטעם מעוררים לעיתים קרובות יותר, כי הקוראים מצפים להם פחות. כדאי להיות ספציפיים: "ריח של גשם על אספלט חם" חי יותר מ"ריח נעים". כדאי לבחור פרטים חושיים שעושים עבודה כפולה, ומעבירים גם מציאות פיזית וגם טון רגשי. חדר שמתואר בריח החיטוי שלו ובזמזום של נורות פלורסנט יוצר תחושה שונה מאוד מחדר שמתואר בעשן העצים ובחריקת קרשי הרצפה שלו, עוד לפני שנאמר מה המקום. כדאי לתת לתמונות לשרת את מצב הרוח ואת הדמויות, ולא רק את המקום.