תסריט

תסריט (Screenplay) הוא מסמך היסוד של כל הפקת קולנוע או טלוויזיה: שרטוט בפורמט מדויק שמתרגם את החזון של הכותב לצורה שבמאים, שחקנים, צלמים ואנשי צוות יכולים לפרש ולבצע. פורמט התסריט הסטנדרטי משתמש בגופן Courier בגודל 12 נקודות, מוסכמה שעברה בירושה מעידן מכונת הכתיבה ומייצרת יחס עקבי להפליא: עמוד אחד בפורמט נכון שווה בערך לדקה אחת של זמן מסך, וזה מאפשר למפיקים ולמנהלים להעריך את אורך הפרויקט במבט אחד. הפורמט עצמו מקודד בנוקשות, עם שוליים מוגדרים לכותרות סצנה, לשורות פעולה, לשמות דמויות, לדיאלוג ולהערות בסוגריים, וכל אחד מהם ממלא תפקיד נפרד. הסטנדרטיזציה הזאת אינה שרירותית: היא מבטיחה שכל המעורבים בהפקה יוכלו לקרוא את המסמך מהר ולחלץ ממנו את המידע שרלוונטי למחלקה שלהם, ממנהל האביזרים שמחפש חפצים שהוזכרו ועד מעצב הסאונד שרושם את האווירות הקוליות שתוארו.

יש הבחנה חשובה בין תסריט ספק (Spec Script) לבין תסריט צילומים (Shooting Script). תסריט ספק, קיצור של Speculative, הוא תסריט שתסריטאי כותב ביוזמתו כדי להציג את כישרונו ולמכור את הפרויקט. תסריטי ספק מדגישים קריאוּת, קול סיפורי וסיפור סוחף, ונמנעים מהנחיות מצלמה ומהערות טכניות שהיו קוטעות את חוויית הקריאה. תסריט צילומים, לעומת זאת, הוא הגרסה המוכנה להפקה, עם מספרי סצנות, זוויות מצלמה, צבעי גרסאות והערות טכניות שהבמאי והצוות משתמשים בהם בזמן הצילומים. הדרך של תסריטאים מתחילה בדרך כלל בתסריט הספק, והבנת ההבחנה הזאת מונעת את הטעות החובבנית הנפוצה של העמסת תסריט ספק בהנחיות מצלמה מיותרות. תסריטים שונים מן היסוד גם ממחזות, שנשענים על דיאלוג ועל הוראות במה מינימליות כי המדיום התיאטרלי לא מציע חיתוכים, תקריבים או מעברי לוקיישן, וגם מרומנים, שיכולים לגשת למחשבות הפנימיות של הדמויות כרצונם. התסריט חייב להוציא הכול החוצה: אם רגש לא נראה ולא נשמע, הוא לא קיים על המסך. תסריטים איקוניים כמו צ׳יינה טאון של רוברט טאון, פרזיטים של בונג ג׳ון-הו והאן ג׳ין-וון ותברח של ג׳ורדן פיל מדגימים את הטווח של הצורה, ממבנה נואר קלאסי ועד ביקורת חברתית שחוצה ז׳אנרים.

כתיבת תסריט מחייבת לשלוט במתח בין ביטוי יצירתי למגבלה צורנית. הפורמט דורש חסכנות: שורות הפעולה צריכות להיות רזות וחזותיות, הדיאלוג צריך לשרת את הדמות ואת הסיפור בעת ובעונה אחת, וכל סצנה צריכה להצדיק את מקומה בכך שהיא מקדמת את העלילה, חושפת דמות או את שניהם. מלכודת נפוצה של תסריטאים מתחילים היא כתיבת הנחיות "שאי אפשר לצלם": תיאור של מה שהדמויות חושבות או מרגישות במקום מה שהמצלמה יכולה לקלוט. במקום לכתוב "ג׳ון אכול אשמה על הבגידה שלו", כדאי לכתוב את הביטוי הנראה לעין: "ג׳ון בוהה בהשתקפות שלו בחלון החשוך. הוא מצמיד את המצח לזכוכית." כדאי ללמוד את הפורמט ביסודיות לפני שמנסים לשבור את הכללים שלו: קוראים בתעשייה מזהים חובבים לפי טעויות פורמט בלבד, ותסריט שנראה לא נכון לעיתים קרובות לא ייקרא מספיק רחוק כדי שהסיפור שלו יוערך. כדאי ללמוד תסריטים שהופקו בז׳אנר שלכם, ולא רק את הסרטים עצמם, כי התסריט חושף את האדריכלות שמתחת למוצר הגמור: ההחלטות המבניות, המעברים בין הסצנות ובחירות הקצב שלא נראות באולם הקולנוע אבל נראות בעמוד.