סולילוקוויה

סולילוקוויה (Soliloquy) היא אמצעי דרמטי שבו דמות שנמצאת לבדה על הבמה, או שמאמינה שאיש אינו מתבונן בה, אומרת את מחשבותיה בקול כדי שהקהל ישמע. בשונה מדיאלוג, שכרוך בתקשורת בין דמויות, ובשונה מאמירה הצידה (Aside), שהיא הערה קצרה שמופנית לקהל בזמן שדמויות אחרות נוכחות, הסולילוקוויה היא ביטוי ארוך ורצוף של העולם הפנימי של הדמות. היא מעניקה לקהל גישה מיוחסת למניעים, לספקות, לתשוקות ולמאבקים מוסריים שהדמות מסתירה מהדמויות האחרות בסיפור. הסולילוקוויה נשענת על מוסכמה תיאטרלית: הקהל מקבל את המלאכותיות שבכך שאדם יבטא את מחשבותיו הכמוסות ביותר בדיבור מגובש ולעיתים קרובות פיוטי, כי התובנה שמתקבלת מצדיקה את הסטייה מהריאליזם.

הסולילוקוויות של שייקספיר הן ההישג העליון של הצורה. הסולילוקוויה "להיות או לא להיות" בהמלט הופכת הרהור פילוסופי על הקיום לאירוע דרמטי, וחושפת את השיתוק ואת הייאוש של הנסיך באינטימיות שאף שיחה עם דמות אחרת לא הייתה משיגה. הסולילוקוויה "מחר, ומחר, ומחר" של מקבת מזקקת השקפת עולם שלמה של תשישות ניהיליסטית לקומץ שורות, וסצנת הסהרוריות של ליידי מקבת פועלת כסולילוקוויה לא רצונית, שבה התת-מודע שלה מתוודה על מה שהעצמי הער שלה מסרב להכיר בו. מעבר לשייקספיר, מסורת הסולילוקוויה נמשכת מהחשיפה העצמית הצינית של אדמונד בהמלך ליר ועד עיבודים מודרניים: בסדרת הטלוויזיה בית הקלפים הפניות הישירות של פרנק אנדרווד למצלמה פועלות כסולילוקוויות עכשוויות, ומכניסות את הקהל לראש של דמות שמשקרת לכל השאר על המסך. Strange Interlude של יוג׳ין אוניל התנסה בדמויות שמשמיעות את מחשבותיהן באמירות הצידה ובסולילוקוויות לצד דיאלוג ריאליסטי, טכניקה שהשפיעה על עשרות שנים של סיפור בתיאטרון ובקולנוע.

כתיבת סולילוקוויה דורשת איזון עדין בין נטורליזם להגבהה תיאטרלית. הדמות צריכה להישמע כמו עצמה ולא כמו מרצה שמסביר את העלילה, אבל השפה יכולה, ואף צריכה, לשאוף לרמה של רהיטות ומודעות עצמית ששיחה רגילה כמעט אף פעם לא מגיעה אליה. הסולילוקוויות הטובות ביותר ממחיזות דמות בתהליך של חשיבה: היא לא מציגה מסקנות שכבר הגיעה אליהן, אלא נאבקת בבעיה, מתלבטת בהחלטה או מגלה משהו על עצמה בזמן אמת. כדאי לתת לסולילוקוויה קשת דרמטית: היא צריכה להתחיל במקום רגשי או שכלי אחד ולהסתיים במקום אחר, עם תפניות והפתעות בדרך. כדאי להימנע משימוש בסולילוקוויות לאקספוזיציה בלבד. אם הדמות רק מוסרת מידע שהקהל צריך, עדיף למצוא דרך להמחיז את המידע הזה בפעולה או בדיאלוג. הסולילוקוויה מצדיקה את מקומה כשהיא חושפת מה שאי אפשר לחשוף בשום דרך אחרת: האמת הפרטית שמאחורי הפנים הציבוריות.