סטימפאנק

סטימפאנק (Steampunk) הוא תת-ז׳אנר של ספרות ספקולטיבית שמדמיין עולמות שבהם המסלול הטכנולוגי של המאה ה-19 הלך בדרך אחרת: כוח הקיטור, מכונות הפליז, האוטומטים של מנגנוני שעון והחישוב האנלוגי המשוכלל ממשיכים להתקדם במקום לפנות את מקומם לחשמל, למנוע הבעירה הפנימית ולסיליקון. הז׳אנר מתרחש בדרך כלל בסביבה ויקטוריאנית או אדוארדיאנית, לרוב בלונדון מסוגננת, אבל הוא התרחב וכולל גם מערב פרוע חלופי, פריז של הקיסרות השנייה, סין של סוף שושלת צ׳ינג ויפן של תקופת מייג׳י. מעבר לאסתטיקה החזותית של משקפי מגן, גלגלי שיניים וספינות אוויר, יצירות הסטימפאנק במיטבן מתעניינות בהשלכות של פיצול טכנולוגי מדומיין: איך מהפכה תעשייתית שהולידה מכונות אחרות הייתה מולידה אימפריות אחרות, מהפכות אחרות וחיי עבודה אחרים. כמו הסייברפאנק, שאיתו הוא חולק סיומת ואב קדמון, הסטימפאנק הוא ז׳אנר על טכנולוגיה ומעמד; אבל בעוד שהסייברפאנק מביט קדימה אל עתיד של גופים מתפוגגים, הסטימפאנק מביט הצידה אל עבר של גופים מורכבים, שבו התותבת עשויה פליז ולא סיבי פחמן.

את המונח טבע ק.ו. ג׳טר ב-1987 כדי לתאר גל של רומנים (Morlock Night שלו עצמו, The Anubis Gates של טים פאוורס, Homunculus של ג׳יימס בלילוק) שחלקו רגישות ויקטוריאנית-פנטסטית, והוא שאל את המבנה שלו ישירות מהמילה סייברפאנק. בין אבותיו המכוננים של הז׳אנר נמנים ה.ג. ולס, ז׳ול ורן ומרי שלי, שיצירותיהם דמיינו עתידים של המאה ה-19 שכבר הכילו חלק גדול מהדימויים של הז׳אנר. ציוני דרך של הסטימפאנק המודרני כוללים את חומריו האפלים של פיליפ פולמן, Perdido Street Station של צ׳יינה מיוויל, Boneshaker של שרי פריסט, טרילוגיית Leviathan של סקוט וסטרפלד וסדרת Parasol Protectorate של גייל קרייג׳ר. האסתטיקה עברה לקולנוע עם Wild Wild West, The League of Extraordinary Gentlemen, והטירה הנעה ולאפוטה: טירה בשמיים של האיאו מיאזאקי; למשחקי וידאו עם BioShock Infinite ו-Dishonored; ולתת-תרבות עולמית עם כנסים, אופנה וקהילת יוצרים משלה.

כדי לכתוב סטימפאנק שמחזיק מעמד מעבר לפני השטח, כדאי להתייחס לטכנולוגיה כאל עובדה חברתית ולא כאל תחפושת. כדאי להחליט מה המהפכה התעשייתית החלופית שלכם שינתה בפועל: מי התעשר, מי נהרג, מי בנה את המכונות, על מי עוקבים, מי נעשה קורבן לקולוניאליזם. התפאורה הוויקטוריאנית מגיעה טעונה מראש באימפריה, במגבלות מגדריות ובהיררכיה מעמדית, וסיפור סטימפאנק רציני מתעמת עם הירושות האלה ולא מתייחס אליהן כאל רקע ציורי. כדאי לשים לב לחומרים ולעבודה: פליז ועור מרמזים על מכרות ובורסקאות, ספינות אוויר מרמזות על מימן והליום, מנגנוני שעון מרמזים על עיבוד מכני מדויק ועל העובדים שמבצעים אותו. הז׳אנר חזק ביותר כשהוא נותן לתקופה לדבר בקולה (בשפה שלה, בחרדות שלה מטכנולוגיה חדשה, במאבקים שלה על רפורמה) ולא כופה קולות מודרניים בתלבושת תקופתית. ולא כדאי לשכוח את הפאנק: כמו בז׳אנרים הקרובים לו, היצירות העמידות ביותר של הסטימפאנק נוטות לעמוד לצד הדחויים שהמערכת טוחנת בין גלגלי השיניים שלה.