סיפורת הבזק (Flash Fiction)
סיפורת קצרה מאוד, בדרך כלל פחות מ-1,000 מילים, שמספרת סיפור שלם בחסכנות לשונית קיצונית.
עודכן לאחרונהסיפורת הבזק (Flash Fiction) היא צורה של סיפור קצר מאוד, שמוגדרת בדרך כלל כסיפורת של פחות מ-1,000 מילים, אף שיש הגדרות שמציבות את התקרה על 1,500 מילים, ותת-קטגוריות כמו מיקרו-סיפורת או דראבל (drabble) מורידות את הגבול ל-100 מילים ואף פחות. למרות קוצרה, סיפורת הבזק אינה סקיצה, תמונה חולפת או אנקדוטה: במיטבה היא מספקת חוויה סיפורית שלמה, עם התחלה, תפנית וסיום שממקם מחדש את כל מה שקדם לו. הצורה דורשת חסכנות קיצונית. כל משפט צריך לשאת משקל, כל פרט צריך לשרת כמה מטרות, והכותבים צריכים לסמוך על הקוראים שימלאו את מה שלא נאמר. ביחסה לדחיסות, סיפורת הבזק קרובה יותר לשירה מאשר לרומן.
סיפור שש המילים המיוחס להמינגוויי, "For sale: baby shoes, never worn" ("למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא נעלו אותן"), ממחיש את העיקרון גם אם הייחוס שלו שנוי במחלוקת: כוחה של סיפורת הבזק טמון במה שהיא רומזת. לידיה דייוויס היא האמנית המודרנית הגדולה של הצורה; קבצים שלה כמו Can't and Won't מכילים יצירות שאורכן נע ממשפט יחיד ועד כמה עמודים, וכל אחת מהן היא מנגנון מהונדס בדייקנות של מחשבה ורגש. In the Cemetery Where Al Jolson Is Buried של איימי המפל, אף שהוא ארוך מעט מרוב סיפורי ההבזק, מדגים את הטכניקה האופיינית של הצורה: להקיף מרכז רגשי בלי לנסח אותו אף פעם במפורש. כתבי עת מקוונים כמו SmokeLong Quarterly ו-Flash Fiction Online הרחיבו את הקהל של הצורה וסיפקו במות חיוניות לכותבים מתחילים.
כתיבת סיפורת הבזק היא תרגיל מצוין לכל כותב, כי היא מחייבת לסלק כל מה שאינו הכרחי. כדאי להתחיל בדימוי, ברגע או במצב רגשי יחיד ולשאול מהו הכלי הקטן ביותר שיכול להכיל סיפור שלם. קצצו את ההסברים ללא רחמים והתחילו קרוב ככל האפשר לסוף. העדיפו פרטים מוחשיים וספציפיים על פני תיאור מופשט, כי בסיפורת הבזק אין מקום לשניהם. תנו תשומת לב מיוחדת לסיום: בסיפורת הבזק, השורה האחרונה מתפקדת לעיתים קרובות כמו פואנטה של בדיחה או כמו הוולטה של סונטה, ומציבה באור חדש את כל מה שקדם לה. שכתבו בדרך של חיסור. אם אפשר להסיר משפט בלי לפגוע בסיפור, צריך להסיר אותו.