סאטירה

סאטירה (Satire) היא אופן כתיבה ספרותי שמשתמש בהומור, באירוניה, בהגזמה ובלעג כדי לבקר ולחשוף את הפגמים של יחידים, של מוסדות או של החברה כולה. בניגוד לקומדיה פשוטה, שמטרתה העיקרית היא לבדר, לסאטירה יש תכלית מוסרית או מתקנת: היא מציבה מראה מעוותת מול המציאות, בתקווה שאם תהפוך את החטא ואת האיוולת לגלויים, תביך אנשים עד שישתנו. הסאטירה יכולה לנוע מעדינה וחיבתית (סאטירה הורטיאנית) ועד פראית ומבזה (סאטירה יובנאלית), אבל היא תמיד פועלת דרך הפער בין איך שהדברים הם לבין איך שהם צריכים להיות.

מסעות גוליבר של ג׳ונתן סוויפט נשאר אמת המידה של הסאטירה הספרותית, והוא משתמש במסעות פנטסטיים כדי לנעוץ את חציו בפוליטיקה האנגלית, ביהירות המדעית ובטבע האדם עצמו. חוות החיות של ג׳ורג׳ אורוול עושה סאטירה על השחתת האידיאלים המהפכניים, דרך אלגוריה של מרד בחצר משק שמשחזר את אותה עריצות שהפיל. וולטר לועג בקנדיד בלי הרף לאופטימיות הפילוסופית, וגורר את גיבורו התמים דרך כל אסון אפשרי, בזמן שהמורה שלו מתעקש שזהו "הטוב שבעולמות האפשריים". בית מטבחיים 5 של קורט וונגוט משתמש בהומור שחור ובכרונולוגיה שבורה כדי לעשות סאטירה על האבסורד של המלחמה ועל חוסר היכולת של הסיפור המקובל להכיל את זוועותיה. בעידן המודרני, טלוויזיה ועיתונות סאטיריות, מתוכניות מערכונים פוליטיות ועד תוכניות סאטירה שמחקות מהדורת חדשות, הפכו לכלים מרכזיים לפרשנות חברתית, ומדגימות את כושר ההסתגלות המרשים של הסאטירה בין מדיה. בעברית, הקברטים הסאטיריים של חנוך לוין, כמו "מלכת אמבטיה", הם דוגמה לסאטירה שעוררה סערה ציבורית של ממש.

כשכותבים סאטירה, ההבחנה החשובה ביותר שצריך לשמור עליה היא בין סאטירה לפרודיה. פרודיה מחקה את הסגנון של יצירה או של ז׳אנר מסוימים לשם אפקט קומי; סאטירה מכוונת לרעיונות, להתנהגויות ולמוסדות. השתיים חופפות לעיתים קרובות, אבל סאטירה בלי מטרה ברורה הופכת ללעג גרידא, ולעג בלי תכלית מתיש מהר. סאטירה טובה דורשת הבנה עמוקה של מה שמבקרים, כי ההומור צריך לצמוח מתובנה אמיתית ולא מקריקטורה. האתגר הגדול ביותר של כותבי סאטירה הוא שליטה בטון: עדין מדי, והביקורת עוברת בלי שישימו לב; קשה מדי, והקהל נרתע במקום להרהר. כדאי לכוון לכך שהקוראים יצחקו קודם ויחשבו אחר כך, והמחשבה תימשך זמן רב יותר מהצחוק.