אוקסימורון

אוקסימורון (Oxymoron) הוא צורה ציורית שרותמת יחד שתי מילים או שני רעיונות שנראים סותרים, ויוצרת צירוף קצר שהמתח הפנימי שלו מוליד משמעות חדשה. המילה עצמה היא אוקסימורון, שנגזר מהמילים היווניות "אוקסיס" (חד) ו"מורוס" (קהה, טיפש). צירופים כמו "שקט מחריש אוזניים", "מוות חי", "טוב לב אכזרי" ו"מר-מתוק" מחייבים את הקוראים להחזיק שני מושגים מנוגדים בבת אחת, ומולידים משמעות שאף אחת מהמילים לא הייתה משיגה לבדה.

שייקספיר אהב במיוחד אוקסימורונים. ברומיאו ויוליה, הנאום של רומיאו רווי בהם: "O brawling love, O loving hate... O heavy lightness, serious vanity." ("הו אהבה מתקוטטת, הו שנאה אוהבת... הו קלות כבדה, הבל רציני."). הסתירות הדחוסות האלה מבטאות בדיוק את הבלבול ואת העוצמה של התשוקה בגיל ההתבגרות. ב-1984, הסיסמאות של המפלגה של אורוול, "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בורות היא כוח", הן אוקסימורונים מורחבים שלוכדים את ההיגיון של החשיבה הכפולה הטוטליטרית. התיאור של מילטון את הגיהינום בגן העדן האבוד כמקום של "darkness visible" ("חושך נראה") הוא אוקסימורון שהפך לצירוף מפורסם בזכות עצמו, ומעורר חושך עמוק כל כך שבאופן פרדוקסלי הוא נעשה מוחשי.

אוקסימורונים חזקים במיוחד כשהם לוכדים מורכבות אמיתית שהשפה הישירה אינה יכולה לבטא. "מר-מתוק" שורד כי החוויה הרגשית שהוא מתאר, שמחה ועצב שזורים זה בזה, אמיתית ומוכרת. כדאי להימנע מאוקסימורונים שהם רק שנונים ואינם מאירים דבר, כי הם עלולים להרגיש כמו משחק מילים ריק. כשנתקלים בכתיבה במצב שבו דמות או רגע נדמים כמגלמים תכונות סותרות בבת אחת, אוקסימורון עשוי להיות הדרך הכנה והחסכונית ביותר לבטא את האמת הזאת. האוקסימורונים הטובים ביותר מרגישים פחות כמו פרדוקסים ויותר כמו תיאורים מדויקים של עולם שהוא עצמו סותר.