מתווה

מתווה (Outline) הוא תוכנית לפני כתיבת הטיוטה, שממפה את האירועים העיקריים של הסיפור, את קשתות הדמויות ואת נקודות המפנה המבניות לפני שהכותב מתחייב לפרוזה מלאה. המתווה נע על רצף, מהשרטוט הרופף ביותר (כמה נקודות על מפית) ועד השרטוט המפורט ביותר (מסמך של סצנה אחר סצנה שמשתרע על עשרות עמודים). המטרה תמיד זהה: לזהות את הרכיבים המבניים הנושאים של הסיפור ולבדוק אם הם מחזיקים יחד לפני שמשקיעים חודשים בטיוטה שעלולה לקרוס באמצע.

כותבים פיתחו שיטות רבות לכתיבת מתווה, וכל אחת מתאימה למזג ולפרויקטים אחרים. טבלת הביטים של בלייק סניידר קובעת חמישה עשר ביטים מבניים מוגדרים. שיטת פתית השלג (Snowflake Method), שפיתח רנדי אינגרמנסון, מתחילה בסיכום של משפט אחד ומתרחבת שלב אחר שלב למתווה מלא. שיטת עמודי האוהל (Tent-Pole Outlining) מזהה רק את נקודות המפנה העיקריות ומשאירה את כל מה שביניהן לגילוי בזמן הכתיבה. מפת חשיבה משתמשת בקשרים חזותיים ולא ליניאריים כדי לבחון את היחסים בין חוטי העלילה. הוויכוח בין "מתכננים לכותבים מהבטן" (Plotters vs. Pantsers), כלומר אם לתכנן בקפידה או לכתוב לפי תחושת הבטן, הוא אחד הוויכוחים הוותיקים ביותר בעולם הכתיבה, אף שרוב הכותבים המקצועיים נוחתים איפשהו באמצע.

מתווה הוא מסמך חי, לא חוזה. המתווים השימושיים ביותר נותנים לכותב ביטחון שהמבנה של הסיפור יציב, ונשארים גמישים מספיק כדי להכיל גילויים שנעשים בזמן הכתיבה. מי שמתכננים בנוקשות ואז מכריחים את הטיוטה להתאים גם כשהדמויות מתנגדות, מקבלים לעיתים קרובות תוצאה שמרגישה מכנית. מי שמסרבים לכתוב מתווה בכלל מסתכנים ב"אמצע השוקע" המפחיד, שבו הסיפור מאבד כיוון. הגישה המעשית היא לכתוב מתווה שמספיק כדי לדעת לאן הולכים, ולהישאר פתוחים לדרכים טובות יותר שמתגלות בדרך.