חמשיר (לימריק)

החמשיר, או לימריק (Limerick), הוא צורת שיר קומית בת חמש שורות, עם תבנית חריזה ייחודית AABBA ותבנית קצבית שמבוססת בעיקר על משקל אנאפסטי (שתי הברות לא מוטעמות ואחריהן הברה מוטעמת). השורה הראשונה, השנייה והחמישית ארוכות יותר, ובדרך כלל יש בהן שלוש רגליים משקליות, והשורה השלישית והרביעית קצרות יותר, בדרך כלל בנות שתי רגליים, וכך נוצר קצב דוהר שדוחף את השיר אל הפואנטה. המבנה של החמשיר קומי מטבעו: השורות האמצעיות הקצרות יוצרות תחושה של דחיסה ושל האצה, והחזרה לשורה החמישית הארוכה מספקת את המכה. השילוב הזה של צורה נוקשה וכוונה קומית הופך את החמשיר לאחת מצורות השיר המוכרות ביותר בכל שפה, וגם בעברית הוא ותיק ואהוב.

A Book of Nonsense ("ספר השטויות") של אדוארד ליר (1846) הפך את החמשיר לצורה ספרותית פופולרית, אף שבגרסאות של ליר השורה החמישית חזרה בדרך כלל על מילת הסיום של השורה הראשונה במקום לספק פואנטה נפרדת, מוסכמה שכותבי חמשירים מאוחרים יותר נטשו לטובת סיום מפתיע או גס. במאות ה-19 וה-20 התקשר החמשיר בהומור גס, מוניטין שגם שמר על הפופולריות שלו וגם הגביל את המעמד הביקורתי שלו. אבל הצורה משכה גם כותבים רציניים: משוררים כמו אוגדן נאש הרחיבו את האפשרויות הקומיות של החמשיר במשחקי מילים יצירתיים ובחרוזים אבסורדיים, וכותבים עכשוויים השתמשו בצורה לסאטירה פוליטית, לניסויים לשוניים ואפילו לרגעים של פאתוס אמיתי שהוברחו לתוך המסגרת הקומית.

כתיבת חמשירים טובים מלמדת דחיסה, תזמון ואת היחס בין קצב להומור. הצורה דורשת להציב מצב בשתי שורות, לסבך אותו בשתי שורות קצרות יותר ולפתור אותו בפואנטה, וכל זאת תוך שמירה על הקפיצה האנאפסטית שנותנת לחמשיר את האנרגיה האופיינית לו. השורה החמישית חייבת להפתיע: חרוז בלתי צפוי, תפנית בהיגיון או היפוך של המצב שנקבע בשורות הראשונה והשנייה. כדאי להימנע מהטעות הנפוצה של שורה חמישית שרק חוזרת על הראשונה; החמשירים הטובים ביותר שומרים את השנינות החדה ביותר לסוף. כדאי להתאמן בצורה כדי לפתח אוזן למשקל ולחרוז, אבל גם כדי ללמוד איך מגבלות צורניות יכולות לשרת קומדיה: המבנה הנוקשה של החמשיר הוא מה שגורם לבדיחות שלו לנחות.