סיפור בגוף שני

סיפור בגוף שני (second-person narration) משתמש ב"אתה" או ב"את" ככינוי הגוף העיקרי, וממקם את הקוראים ישירות בתוך הסיפור כמשתתפים ולא כצופים. נקודת המבט הלא שגרתית הזו יוצרת מיידיות שיכולה להרגיש סוחפת, מבלבלת או מעמתת, לפי האופן שבו משתמשים בה. הטכניקה מבטלת את המרחק בין הקוראים לדמות, ומכריחה את הקהל לשכון בחוויות שבדרך כלל היה צופה בהן ממרחק נוח. בגלל עוצמתו, גוף שני נדיר בסיפורת ארוכה, אבל מופיע לעתים קרובות בסיפורים קצרים, ביצירות ניסיוניות ובז׳אנרים מסוימים כמו ספרי "בחר את ההרפתקה שלך". בעברית, שבה הפנייה בגוף שני מסומנת במין, הבחירה בין "אתה" ל"את" היא כשלעצמה החלטה פרשנית.

Bright Lights, Big City של ג׳יי מקינרני הוא הרומן המוכר ביותר שנכתב כולו בגוף שני, והוא משתמש ב"אתה" כדי ללכוד את הנדודים המנותקים והמסוממים של הגיבור במנהטן של שנות ה-80. אם בלילה של חורף הלך של איטלו קלווינו משתמש בגוף שני כדי להפוך את הקוראים לדמות בחידה מטא-בדיונית על פעולת הקריאה עצמה. בצורות קצרות יותר, הסיפור של לורי מור "How to Become a Writer" משתמש בגוף שני באפקט אירוני הרסני, ומציג מסע יצירתי כואב כהוראות לא אישיות.

קשה לקיים גוף שני לאורך זמן, כי הוא עלול להרגיש כמו גימיק אם הקוראים מתנגדים לזהות שנכפית עליהם. הטכניקה פועלת במיטבה כשה"אתה" מרגיש אוניברסלי מספיק כדי שהקוראים יוכלו לשכון בו, או כשהמלאכותיות היא חלק מהעניין. אם מתנסים בגוף שני, כדאי לשקול מה הוא משיג שגוף ראשון או שלישי לא יכולים להשיג. השימושים הטובים ביותר יוצרים תחושה של דבר שאין ממנו מנוס או של שותפות לדבר: הקוראים נמשכים אל מעשי הדמות וחייבים להתמודד איתם כאילו היו שלהם. השתמשו בו בכוונה ולא כחידוש, והיו מוכנים לכך שחלק מהקוראים ימצאו אותו פולשני.