רומן מכתבים (סיפורת אפיסטולרית)

סיפורת אפיסטולרית (epistolary), או רומן מכתבים, מספרת את הסיפור באמצעות אוסף מסמכים: מכתבים, רשומות יומן, קטעי עיתונות, מיילים, הודעות טקסט, פוסטים ברשתות חברתיות או כל צורה אחרת של תקשורת כתובה או מוקלטת. במקום מספר יחיד שמספר את הסיפור בזמן אמת, הקוראים מרכיבים את הסיפור מהממצאים האלה, ולעתים קרובות פוגשים כמה קולות, גרסאות סותרות ופערים שדורשים פרשנות. הצורה יוצרת אשליה של אותנטיות, כאילו הקוראים נתקלו במסמכים אמיתיים ולא ביצירה בדיונית מתוכננת.

פמלה (1740) של סמואל ריצ׳רדסון הוא אחד מרומני המכתבים המוקדמים ביותר, והוא מסופר כולו דרך מכתבי הגיבורה. דרקולה של בראם סטוקר משלב רשומות יומן, מכתבים וכתבות עיתונות כדי ליצור תחושה של אימה מתגברת מכמה נקודות מבט. בעת החדשה הצורה התפתחה: Gut gegen Nordwind של דניאל גלאטאואר מסופר כולו במיילים, ורומנים כמו The Perks of Being a Wallflower של סטיבן צ׳בוסקי משתמשים במכתבים לנמען אלמוני. So Long a Letter של מריאמה בא, יצירת יסוד בספרות האפריקנית בשפה הצרפתית, כתוב כמכתב ארוך אחד של אלמנה סנגלית לחברתה מילדות, ומשתמש בצורה האפיסטולרית כדי לחשוף את ההצטלבויות בין אהבה, ריבוי נשים ועצמאותן של נשים. Our Sister Killjoy של אמה אתה איידו משלב מכתבים, שירה ופרוזה כדי ללכוד את חוויתה של אישה גאנית באירופה, ומותח את המסורת האפיסטולרית לשטח היברידי. ז׳אנר האימה של "צילומים שנמצאו" (found footage) הוא בעצם המקבילה הקולנועית לצורה האפיסטולרית.

החוזק הגדול ביותר של הצורה האפיסטולרית הוא חוסר האמינות המובנה בה. כל מסמך נכתב בידי דמות בעלת ידע מוגבל, הטיות אישיות וסיבות לעצב את האמת. כך נוצרות הזדמנויות טבעיות לאירוניה דרמטית, שבה הקוראים קולטים אמיתות שכותבי המכתבים לא מסוגלים לראות. כשכותבים בצורה אפיסטולרית, כדאי לתת לכל מסמך קול ומטרה משלו, לשקול איזה מידע כל כותב היה כולל או משמיט באופן סביר, ולהשתמש בפערים בין המסמכים כמרחב סיפורי שבו הדמיון של הקוראים עושה את העבודה.