הפירמידה של פרייטג

הפירמידה של פרייטג (Freytag's Pyramid) היא מודל מבני שהציג הסופר והמחזאי הגרמני גוסטב פרייטג בחיבור שלו מ-1863, Die Technik des Dramas (הטכניקה של הדרמה). היא מציגה סיפור כמשולש עם חמישה שלבים: אקספוזיציה, שמבססת את הדמויות ואת מקום ההתרחשות; פעולה עולה, שבה הסיבוכים והקונפליקט מתעצמים; שיא, נקודת המפנה המכרעת; פעולה יורדת, שבה ההשלכות מתגלגלות; והתרה (או קטסטרופה, בטרגדיה), שבה הסיפור מגיע לפתרון הסופי שלו. המודל נועד במקור לתאר את הצורה של הדרמה הקלאסית בחמש מערכות, ובייחוד של הטרגדיה היוונית והשייקספירית.

הפירמידה של פרייטג מתאימה בצורה מסודרת ליצירות קנוניות רבות. אדיפוס המלך של סופוקלס עובר מהמגפה בתבי (אקספוזיציה), דרך החקירה של אדיפוס (פעולה עולה), אל הגילוי ההרסני של זהותו (שיא), ואחריו מותה של יוקסטה וניקור עיניו של אדיפוס (פעולה יורדת), ולבסוף הגלות שלו (התרה). מקבת של שייקספיר עוקב אחרי קשת נקייה באותה מידה: הנבואה והרצח של דנקן מניעים את הפעולה העולה, סצנת המשתה מסמנת את השיא, וההתפרקות של מקבת מובילה את המחזה דרך הפעולה היורדת אל סופו הקטלני.

הפירמידה של פרייטג נשארת כלי ניתוח בעל ערך, אבל כדאי שכותבים בני זמננו יכירו את המגבלות שלה. היא תוכננה לטרגדיה, שבה השיא נופל לעיתים קרובות קרוב לאמצע הסיפור והפעולה היורדת ארוכה. סיפורת וקולנוע מסחריים עכשוויים נוטים לדחוק את השיא הרבה יותר קרוב לסוף, ולכן מבנה שלוש המערכות מתאים יותר לרוב הסיפורים המודרניים. כדאי להשתמש במודל של פרייטג כשרוצים להבין את הקצב הדרמטי הקלאסי, או כשכותבים סיפורים עם השלכות ממושכות אחרי המשבר המרכזי, אבל לא להרגיש מחויבים למקם את השיא באמצע אם הסיפור דורש אחרת.