ריאליזם מאגי
אופן כתיבה ספרותי שבו רכיבים על-טבעיים או פנטסטיים מוצגים כחלק רגיל מסיפור שהוא ריאליסטי בכל השאר.
עודכן לאחרונהריאליזם מאגי (Magical Realism) הוא אופן כתיבה ספרותי שבו רכיבים על-טבעיים, פנטסטיים או בלתי אפשריים נשזרים בסיפור ריאליסטי, והדמויות וקול המספר מתייחסים אליהם כאל דבר שגרתי. בניגוד לפנטזיה, שיוצרת עולמות נפרדים לגמרי עם חוקים משלהם, הריאליזם המאגי פועל בתוך העולם היומיומי והמוכר, ופשוט מכניס את הנס כחלק מהמרקם שלו. לדמות יכולות לצמוח כנפיים, גשם של פרחים יכול לרדת מהשמים, או שהמתים חוזרים אל החיים, ואיש בסיפור אינו מגיב בהפתעה, כי לפי ההיגיון של הסיפור אירועים כאלה טבעיים כמו זריחת השמש. היחס העניני הזה לבלתי אפשרי הוא מה שמבדיל את הריאליזם המאגי מצורות אחרות של ספרות פנטסטית.
מאה שנים של בדידות של גבריאל גרסיה מרקס היא יצירת המופת המגדירה של הצורה, רומן שבו רוחות רפאים, נבואות, ריחוף וגשם שנמשך ארבע שנים ואחד-עשר חודשים מתקיימים לצד ההיסטוריה הפוליטית של קולומביה, ניצול כלכלי ודרמה משפחתית אינטימית. הרכיבים הקסומים אינם מטפורות שצריך לפענח, אלא היבטים של מציאות עשירה ומוזרה יותר ממה שהריאליזם לבדו מסוגל ללכוד. בית הרוחות של איזבל איינדה הביא את הריאליזם המאגי לסיפור הטלטלה הפוליטית בצ׳ילה, והשתמש בראיית הנולד ובטלקינזיס כדי לגלם את הכוחות שהפוליטיקה הרציונלית אינה יכולה להכיל. ילדי חצות של סלמאן רושדי משתמש בריאליזם מאגי כדי ללכוד את העצמה הסוחפת והסותרת של עצמאות הודו וחלוקתה, אירועים עצומים כל כך שרק הפנטסטי יכול להכיל אותם. חמדת של טוני מוריסון משתמש ברוחה החוזרת של ילדה שנרצחה כדי להפוך את הטראומה הבין-דורית של העבדות לנוכחת בסיפור, פשוטו כמשמעו, באופן גופני.
הצלחה בכתיבת ריאליזם מאגי תלויה בטון יותר מבכל דבר אחר. קול המספר צריך להציג את יוצא הדופן באותה סמכות רגועה שבה הוא מציג את הרגיל; ברגע שמאותתים שמשהו מוזר או דורש הסבר, שוברים את האופן הזה וגולשים לפנטזיה או לאימה. כדאי לעגן את הסיפור במציאות ספציפית, חושית ומוחשית: ככל שהריאליזם חי יותר, כך הרכיבים הקסומים חזקים יותר, בזכות הניגוד ובזכות ההשתלבות. כדאי להשתמש ברכיבים הקסומים במכוון: הריאליזם המאגי הטוב ביותר משתמש בבלתי אפשרי כדי להאיר אמיתות (רגשיות, פוליטיות, תרבותיות או רוחניות) שהסיפור הריאליסטי אינו יכול להגיע אליהן. אל תפזרו קסם באקראי; כל רכיב פנטסטי צריך להרגיש בלתי נמנע ולא קישוטי, ולצמוח באופן אורגני מהעולם ומהנושאים של הסיפור, ולא להיכפות עליהם מבחוץ.