רשימת תיוג לסיום טיוטה ראשונה: מה לעשות לפני השכתוב
סיימתי את הטיוטה הראשונה של הרומן השני שלי ביום שלישי ב-23:40 בלילה, הקלדתי את המשפט האחרון של הסצנה האחרונה, ומיד פתחתי את הפרק השלישי כדי לתקן שורה שהציקה לי כבר שבועות. עד חצות שכתבתי ארבע פסקאות. שבועיים אחר כך מחקתי את כולן, כי התברר שהפרק השלישי צריך לפתור בעיה אחרת לגמרי, כזאת שעוד לא יכולתי לראות, כי לא הסתכלתי על כתב היד כולו, רק על החלק שבמקרה הרגיז אותי. לא גיביתי את הטיוטה. לא רשמתי את מספר המילים. לא שכתבתי. נרתעתי, כמו שנרתעים אחרי שנוגעים במשהו חם, וקראתי לרתיעה הזאת התקדמות.
סיום של טיוטה ראשונה אינו אור ירוק להתחיל את השנייה. זו נקודת ביקורת, ולנקודת הביקורת יש רשימה קצרה של משימות משלה שאין להן שום קשר לאיכות הפרוזה. מדלגים עליהן ומגיעים לשכתוב בחושך, כמו שקרה לי באותו לילה של יום שלישי: מתקנים את המשפט שמול העיניים במקום את המבנה שמתחתיו. ג׳ון מקפי, במאמר בניו יורקר שנתן את שמו לספר שלו על מלאכת הכתיבה, Draft No. 4, מתאר איך הוא מסיים טיוטה ואז כמעט לא עושה בה דבר במשך תקופה, בכוונה, כי כותב שרק סיים טיוטה עוד לא מסוגל לראות אותה. ההמתנה הזאת אינה עצלות. היא הפריט הראשון ברשימה הזאת, וזה הפריט שכותבים מדלגים עליו הכי הרבה.
עברו על הסעיפים שלמטה לפי הסדר, בלילה שבו אתם מסיימים ובימים שמיד אחריו. שום דבר כאן לא עוסק בשאלה אם הספר טוב. הכול עוסק בכך שתוכלו באמת לדעת.
וגם שום דבר כאן לא דורש כישרון.
עצרו לפני שאתם מתקנים משהו
לפני שאתם פותחים את הקובץ שוב מכל סיבה שהיא, שכפלו אותו וסמנו אותו בתאריך הסיום. זו הגרסה שמולה תשוו הכול בהמשך, והיחידה שלעולם לא תדרסו בטעות באחת בלילה כי "רק תיקנתם דבר אחד".
לא בשביל האגו. בעוד חצי שנה, כשתהיו עמוק בתוך מעבר רביעי ותתהו אם באמת התקדמתם, המספר הזה יהיה נקודת הייחוס הכנה היחידה שתהיה לכם.
הפתיחה תמיד מרגישה שגויה ברגע שמסיימים את הסוף, כי עכשיו אתם יודעים דברים שהפתיחה עוד לא יודעת. התאפקו בכל זאת. שיפוץ שנעשה הלילה הוא ניחוש. שינוי שנעשה אחרי שלושת הפריטים הבאים ברשימה הוא החלטה.
רשמו מה באמת כתבתם
אתם יודעים מה התכוונתם לכתוב. עוד אין לכם מושג מה יצא בפועל על הדף, ולעיתים קרובות אלה שני ספרים שונים.
כתבו אותו מהזיכרון, פרק אחר פרק, בלי לקרוא שוב. המקומות שבהם הזיכרון שלכם מיטשטש או סותר את עצמו הם בדיוק המקומות שבהם כתב היד כנראה מטושטש או סותר גם הוא.
האח שהיה דניאל בפרק השני ומרקוס בפרק התשעה עשר. עלילת המשנה על המכתב שנעלם, שאף פעם לא חוזרת. בעוד שלושה שבועות לא תזכרו את אלה. תפסו אותם עכשיו, כשהטיוטה עדיין חמה בראש.
חפשו בכתב היד את הרגלי ממלאי המקום שלכם: הערות בסוגריים מרובעים, עובדות מומצאות שהתכוונתם לאמת, סצנות שאתם יודעים שהן שגויות וכתבתם בכל זאת רק כדי להמשיך לזוז. אספו אותם במקום אחד, במקום לצוד אותם בקריאה החוזרת הראשונה.
תנו לכתב היד להתקרר, בכוונה
שבועיים לפחות. חודש עדיף. עורך הסרטים וולטר מרץ׳ כתב על הצורך שלו במרחק אמיתי מהחומר המצולם לפני שהוא סומך על האינסטינקטים שלו לגבי חיתוך, כי הכול נראה אחרת יום אחרי הצילום מאשר חודש אחריו. כך גם עם כתב יד. אי אפשר לראות מבנה כל עוד נמצאים בתוך המשפטים.
אורסולה ק. לה גווין, שלימדה סדנאות שכתוב במשך עשרות שנים ולפי רוב העדויות אהבה לשכתב יותר מלכתוב טיוטות, התייחסה לשתיהן כמיומנויות נפרדות באמת שמרוויחות ממצב תודעה נפרד, ולא כפעולה רציפה אחת. תנו לראש שלכם מקום אחר ללכת אליו.
טיוטה שסיימתם לפני תשעה ימים לא מוכנה לעיניים של אנשים אחרים. היא בקושי מוכנה לעיניים שלכם. שלחו אותה מוקדם מדי ותקבלו משוב על בעיות שהייתם תופסים בעצמכם בתוך שבוע, וכך תבזבזו טובה שאפשר באמת לבקש רק פעם אחת.
אבחנו איזו טיוטה כתבתם בפועל
טיוטה שכתבתם כדי למצוא את הסיפור נקראת אחרת מטיוטה שכתבתם לפי מתווה מפורט, והיא צריכה מעבר שכתוב ראשון אחר. להעמיד פנים שטיוטת הגילוי שלכם מתקדמת יותר ממה שהיא רק מבזבז מעבר.
רוב הכותבים יודעים את זה ברגע שהם מסיימים, גם בלי לקרוא שוב: הסצנה שמיהרתם בה, הסוף שאתם לא בטוחים שהוא עושה את שלו, החלק האמצעי שבו בבירור דשדשתם. רשמו את הרשימה לפני הקריאה החוזרת אחרי הצינון, ואז בדקו אותה מול מה שאתם באמת מבחינים בו.
קראו את הכול בכמה שפחות ישיבות, והתנגדו לדחף לתקן אפילו שורה אחת. אתם בודקים אם הסיפור מחזיק מקצה לקצה. ההרגל הישן של ארנסט המינגוויי, שמתועד בחגיגה נודדת, לעצור תמיד את עבודת היום כשהוא עוד יודע מה בא אחר כך, נבנה בדיוק בשביל הרגע הזה: כדי שסיום לא יהיה אף פעם איבוד של צורת השלם בערפל של משפטים בודדים.
ודאו שלמעבר הבא יש תוכנית, לא רק תאריך יעד
מעבר מבני, אחריו מעבר דמויות, אחריו מעבר שורה אחר שורה, או כל סדר שמתאים לספר שלכם. החליטו עכשיו, בכתב, במקום לפתוח שוב את הקובץ ולאלתר. רשימת תיוג לשכתוב, מעבר אחר מעבר כדאי שתהיה פתוחה לפני שמתחילים, לא באמצע המעבר השני, כשמגלים שאף פעם לא בחרתם סדר.
לא תיקונים, רשימה. אם הפרויקט שלכם מאורגן כמו שתיארתי בפוסט נפרד על הקמת פרויקט של רומן, זה מסמך שוטף אחד, ולא שישה עשר פתקים דביקים על המסך. רשימת תיוג ייעודית לרציפות נותנת למסמך הזה צורה כשתהיו מוכנים לעבוד עליו באופן שיטתי.
שני קוראים יגידו לכם דברים הפוכים על אותו פרק. החליטו כבר עכשיו שזה נורמלי ולא סימן לכישלון, כדי שזה לא יפיל אתכם בפעם הראשונה שזה קורה.
ארבע הפסקאות ששכתבתי באותו לילה של יום שלישי לא שרדו את הטיוטה השנייה. שום דבר מאותה שעה ראשונה ומטורפת לא שרד. מה ששרד היה כתב היד שלבסוף הנחתי לו שלושה שבועות בלי לגעת בו, והגרסה של הפרק השלישי שכתבתי אחרי ההמתנה הזאת היא זו שעדיין נמצאת בספר. לא כי המשפטים היו טובים יותר, אלא כי עד אז סוף סוף הבנתי בשביל מה הפרק קיים.
שמרו את גרסת הטיוטה המצוננת, את רשימת הסתירות ואת תוכנית השכתוב במקום אחד. היסטוריית הגרסאות והפתקים של Plotiar יושבים ליד כתב היד עצמו, כך ששום דבר לא הולך לאיבוד בין הסיום להתחלה מחדש. נסו בחינם.