רשימת תיוג לעריכת לשון: עקביות לפני ההגשה
עורכת הלשון החזירה לי את כתב היד עם ארבעים ואחת שאלות, עוד לפני שנגעה בבעיה עלילתית אחת. לא "למה הגיבורה סולחת לאחותה כל כך מהר", שהייתה שאלה אמיתית שמישהו היה צריך לשאול. ארבעים ואחת שאלות על "מיד" מול "מייד", על השאלה אם העיר שהמצאתי נקראת קתרה או קטרה בעמוד 40 ובעמוד 212, על דמות שבדקה את הנייד שלה בפרק השני ואת הסלולרי שלה בפרק התשעה עשר. קראתי את כתב היד הזה לפחות שש פעמים. לא תפסתי אף אחת מהארבעים ואחת.
זו בעצם עריכת לשון, וקל לבלבל בינה לבין שתי העבודות שיושבות לצדה. עריכה ספרותית שואלת אם הסיפור מחזיק. הגהה תופסת את שגיאת ההקלדה התועה אחרי שכל השאר כבר נעול. עריכת הלשון יושבת באמצע, וכל תפקידה הוא עקביות: לוודא שכל בחירה שעשיתם, בכוונה או במקרה, נעשתה באותה דרך בכל פעם שהיא חוזרת.
אף אחד לא שם לב כשהמעבר הזה מצליח.
כולם שמים לב, באופן קטן וקשה להגדרה, כשהוא לא מצליח.
בנג׳מין דרייר, שעמד בראש מחלקת עריכת הלשון של הוצאת רנדום האוס במשך שני עשורים לפני שכתב את Dreyer's English, מתאר את העבודה בפשטות: עורך הלשון לא נמצא שם כדי לכפות על הספר שלכם אנגלית "נכונה", אלא כדי לוודא שהספר מסכים עם עצמו. מרי נוריס מילאה את אותו תפקיד במגזין "ניו יורקר" יותר משלושים שנה, וכתבה ספר זיכרונות שלם, Between You & Me, על כמה מהעבודה הזאת נסתרת בכוונה: הקורא אמור לשים לב רק לסיפור, אף פעם לא לתפרים. רשימת התיוג הזאת לא תחליף אף אחד מהם, וגם לא את איש המקצוע שתעסיקו בסוף. היא תביא אתכם אליו עם הרבה פחות מארבעים ואחת השאלות שאני קיבלתי.
בנו גיליון סגנון לפני שאתם נוגעים בכל דבר אחר
גיליון סגנון הוא מסמך מתעדכן של כל בחירה שכתב היד שלכם צריך לעשות יותר מפעם אחת. בלעדיו, אתם עושים כל בחירה מחדש, ברגע, ונסחפים בלי לשים לב.
חפשו בכתב היד כל שם פרטי מהרגע שאתם שמים לב שהוא חוזר. הבלבול בין קתרה לקטרה קרה לי כי אף פעם לא רשמתי את המילה בשום מקום מלבד בתוך הסיפור עצמו, שם יכולתי לשגות בה לכיוון אחד ואף פעם לא לראות את שתי הגרסאות זו לצד זו.
בחרו דרך אחת והחזיקו בה לאורך כל הספר. חיפוש של "מיד" ושל "מייד", של "אמא" ושל "אימא", תופס את רוב המקומות שבהם החלקתם.
מדריך הסגנון של שיקגו (The Chicago Manual of Style) כותב במילים מאפס עד מאה ובספרות מעל זה; הרבה הוצאות קובעות את הגבול בתשע. שתי הדרכים בסדר. מעבר ביניהן באמצע פרק לא בסדר.
מייל או אימייל. בית ספר עם מקף או בלי. נייד או סלולרי. אף אחת מהבחירות האלה אינה שגויה. כולן שגויות ברגע שבפעם השנייה בוחרים אחרת.
דקדוק ופיסוק שומרים על אותה צורה בכל מקום
סצנה שנודדת מזמן עבר לזמן הווה וחזרה בלי סימן היא לא ניסיונית. היא סימן לכך שהפרק נכתב ביותר מישיבה אחת ואף פעם לא אוחד לטקסט אחד.
קורמק מקארתי ויתר על מירכאות לגמרי, בכל ספר, לאורך כל הקריירה שלו. זו בחירה לא שגרתית באמת, והיא נקראת כבטוחה בעצמה בדיוק משום שהוא אף פעם לא שלח יד למירכאות מתוך הרגל. מה שלא תבחרו, בחרו פעם אחת ואכפו את זה בכל מקום.
הטיה (איטליק) למחשבה פנימית ישירה, כתב רגיל לעקיפה. בחרו את הכלל, ואז חפשו כל מופע ובדקו אותו מול הכלל, ולא מול הזיכרון שלכם ממה שהתכוונתם לעשות.
קו לשורה שדמות אחרת קוטעת, שלוש נקודות לקול שדועך מעצמו. ערבוב בין השניים לפי המקרה נקרא כרשלנות, גם כשהקורא לא יודע להסביר למה.
מידות, מסגרות זמן ועיצוב לא נודדים
מיילים או קילומטרים, פאונדים או קילוגרמים. רומן פנטזיה ממציא יחידות משלו בדיוק מהסיבה הזאת. בסיפור עכשווי ומציאותי בחרו שיטה אחת, ואל תתנו לאף דמות לחשוב בשיטה האחרת.
"15:00" או "שלוש אחר הצהריים", אף פעם לא שתיהן באותו עמוד בלי סיבה. גם ימי השבוע, התאריכים והניסוח של שעות היום שייכים לגיליון הסגנון.
אם לפרק הראשון יש שם ולפרק השני רק מספר, זו או בחירה מבנית מכוונת או היסח דעת. דעו מה מהשתיים, לפני שהקורא ייאלץ לנחש.
קראו כמו שעורך לשון באמת קורא
אטול גוואנדה הוא מנתח, לא עורך, והספר שלו The Checklist Manifesto עוסק בחדרי ניתוח, לא בכתבי יד. הטיעון שלו עדיין חל כאן בלי הרבה תרגום: מומחיות לא מונעת טעויות של זיכרון וקשב, והפתרון הוא אף פעם לא "להתאמץ יותר לזכור". הפתרון הוא רשימה חיצונית שבאמת עוברים עליה, לפי הסדר, בכל פעם. כי החלופה היא לסמוך על אותו מוח שכבר קרא את הספר שלכם שש פעמים והחמיץ ארבעים ואחד דברים.
חיפוש אחד לכל כלל. קריאה חוזרת אחת תופסת אולי שליש ממה שחיפוש ממוקד תופס, כי העין מחליקה על התבנית שהיא רגילה לראות.
אתם כבר יודעים למה התכוונתם. קורא נוסף יודע רק מה כתוב בעמוד, וזה בדיוק הפער שעורך לשון מקבל שכר כדי לסגור.
אם דמות האב מאבדת יד בפרק השלישי וקושרת שרוכים בשתי ידיים בפרק העשרים ואחד, זו טעות רציפות, עבודה אחרת לגמרי. עריכת לשון לא תתפוס אותה, וגם לא צריכה לנסות. המקום שלה במעברים המבניים המוקדמים של רשימת תיוג לשכתוב מלא, לפני שעקביות בכלל עולה על הפרק.
טוני מוריסון ערכה ספרים ברנדום האוס כמעט שני עשורים לפני שרוב העולם הכיר אותה כסופרת, ומשום מה העובדה הזאת מנחמת אותי בימים שבהם עריכת לשון מרגישה כמו החלק הכי פחות יצירתי בכל התהליך. היא לא יצירתית. היא גם לא אמורה להיות. כתב היד שלי חזר לאותה עורכת לשון בפעם השנייה עם גיליון סגנון במקום כלום, והוא חזר אליי עם ארבע שאלות במקום ארבעים ואחת: שלוש על כלל פסיקים שבאמת לא ידעתי שקיים, ואחת על קתרה, שאיכשהו הפכה שוב לקטרה, פעם אחת, בעמוד שנשבעתי שכבר תיקנתי.
שמרו את גיליון הסגנון ליד כתב היד, לא במסמך נפרד שאתם שוכחים לפתוח. חלוניות הפתקים והלור של Plotiar יושבות לצד העמוד בזמן הכתיבה, כך שכתיב של שם או כלל עיצוב נמצאים במרחק לחיצה אחת, במקום חיפוש שתמיד מתכוונים לעשות. נסו בחינם.