העולם שלכם אינו הרומן שלכם: בדיקת מציאות לבניית עולם
פעם ביליתי שבעה חודשים בבניית עולם לרומן שמעולם לא כתבתי.
היו לי שלושה מטבעות, לכל אחד שערי חליפין שהשתנו לפי הקרבה לבירה. היה לי לוח שנה עם שלושה עשר חודשים, כל אחד קרוי על שם אל מת, וחישבתי אילו חגים חלים באילו ימים ומה אוכלים בכל אחד מהם. הייתה לי מערכת כתב - לא רק אלפבית בדיוני, אלא היסטוריה של האלפבית, כולל שינוי התנועות שהתרחש סביב מה שהיה המקבילה של המאה החמישית ברומן שלי. הייתה לי מערכת קסם עם שבעה מסדרים, לכל אחד תורה, צבע, איבר בגוף שהוא קשור אליו, ורשימה של המתרגלים המפורסמים ביותר שלו לאורך ארבע מאות שנה.
מה שלא היה לי זו גיבורה.
היה לי מושג של גיבורה. אישה בשנות השלושים שלה, מהמחוז הדרומי, שהייתה במובן כלשהו של המילה במנוסה. אבל בכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הסצנה הראשונה שלה, גיליתי שחסר לי קודם עוד פרט אחד על העולם. מה היה נתיב הסחר בין הכפר שלה לבירה? מי שלט במס הדרכים? מה היה היחס המקומי לזרים מהממלכה המזרחית? פתחתי מסמך חדש, כתבתי שלוש פסקאות של הכנה, הבנתי שעוד לא ידוע לי איך נראים פונדקי הדרכים באזור, וחזרתי לקובץ בניית העולם כדי לתקן את החסר. שבעה חודשים כאלה. שלושה מטבעות. לוח שנה של אלים מתים. אף סצנה אחת של סיפורת.
הרומן מעולם לא נכתב. מה שהיה לי לא היה רומן בכתיבה. זו הייתה דחיינות משוכללת מאוד שהתחפשה לרומן.
זה החלק בבניית עולם שאף אחד לא מזהיר מפניו: הוא מרגיש בדיוק כמו כתיבה. פותחים מסמך. מקלידים. מילים מצטברות. יש מחקר. יש החלטות יצירתיות לקבל. לפי כל מדד חיצוני, אתם עובדים על הספר. אבל אתם לא כותבים את הספר. אתם בונים תשתית לספר שעוד לא התחייבתם לכתוב, וככל שבונים זמן רב יותר, התשתית הופכת לעיקר.
אני רוצה לדבר על הסיבה שזה קורה, על הסיבה שהעצה המקובלת על בניית עולם שגויה למחצה, ועל מה בניית עולם באמת נועדה לעשות - כי התשובה שימושית ומדויקת יותר מ"ליצור עולם סוחף" או "לגרום למקום להרגיש אמיתי". לבניית עולם יש תפקיד. רוב בניית העולם שעשיתי אי פעם, כולל הרבה שהיה כיף לעשות, לא מילאה את התפקיד הזה. השאלה איך מבחינים ביניהם היא, לדעתי, שאלת המלאכה החשובה ביותר שכותבי ספרות ספקולטיבית יכולים לשאול את עצמם.
מלכודת טולקין
כל כותבי הפנטזיה הציבו בשלב כלשהו את טולקין כמודל וכהיתר. הוא המציא שתי שפות שלמות. הוא כתב שושלות יוחסין שחוזרות עד בריאת העולם. הוא שרטט מפות בדיו, כתב אותן מחדש, שרטט מחדש, קידד בצבעים. הנספחים של שובו של המלך ארוכים מכמה רומנים. אם טולקין יכול היה לבנות כל כך הרבה עולם, בטח אפשר להקדיש עוד שבוע לשערי חליפין.
הנה החלק שכמעט כל בוני העולמות מפספסים לגבי טולקין: הוא לא היה סופר שעסק בבניית עולם בצד. הוא היה פילולוג שעסק בכתיבת רומנים בצד. השפות באו קודם - קווניה וסינדרין היו שלמות ברובן עשרות שנים לפני שפרודו קיבל שם - וטולקין אמר, במפורש ושוב ושוב, שהסיפורים הומצאו כדי לתת לשפות מקום לחיות בו. "המצאת השפות היא היסוד", כתב במכתב ב-1955. "ה'סיפורים' נוצרו דווקא כדי לספק עולם לשפות, ולא להפך".
זו מוטיבציה כמעט לא מוכרת לכתיבת רומן. טולקין לא דחה את שר הטבעות בכך שהמציא את השפה האלפית. הוא כתב את שר הטבעות כדי להצדיק את העובדה שבילה חצי מחייו בהמצאת השפה האלפית. בניית העולם לא הייתה פיגום לרומן. הרומן היה פיגום לבניית העולם.
אם זה המצב שלכם - אם אתם בלשנים שנהנים לבנות שפות והחלטתם לכתוב רומן כדי לשכן אותן - אז בבקשה, בנו בלי סוף. זה ממש מה שהספר שלכם נועד לעשות. אבל רובנו לא במצב הזה. רובנו אנשים שהיה להם רעיון לסיפור, ואנחנו מושיטים יד לטולקין כתירוץ להמשיך לבנות עולם במקום לכתוב את הסיפור. אנחנו קוראים את הדוגמה שלו ככלל, כשבפועל היא הייתה פרויקט אישי יוצא דופן באופן קיצוני עם תוצאה יוצאת דופן באופן קיצוני.
מאלף להסתכל על מי עוד בפנטזיה יצר עבודה נשגבת עם בניית עולם מצומצמת יותר מהיסוד. לארץ ים של אורסולה ק. לה גווין אין נספחים ממצים. מערכת הקסם קטנה, מקומית, אלגנטית: לומדים את השמות האמיתיים של דברים, וידיעת השם האמיתי נותנת כוח. זו כמעט כל המערכת. היא לא מסבירה מאין באים השמות, איך שפת הדרקונים קשורה לשפת הקוסמים בפירוט אטימולוגי קפדני, או איך נראה התוצר הלאומי הגולמי של האי גונט. היא נותנת לנו את מה שהסיפור צריך, ולא קילובייט אחד מעבר לזה. ו-A Wizard of Earthsea (הקוסם מארץ ים) הוא, לדעתי, ספר שלם יותר מבחינה פסיכולוגית משר הטבעות - לא למרות העולם הדליל יותר, אלא כי העולם לא מתחרה עם הדמות על תשומת הלב של הקורא.
אורת׳ של ג׳ין וולף רזה באותה מידה על פני השטח וחסרת תחתית מתחתם. הוא ישתמש במילה לנשק, לצמח או למשרה ממשלתית בלי להסביר אותה, והקורא מרכיב בהדרגה משמעות מתוך ההקשר, כי וולף סומך על העולם שלו שירגיש עמוק בלי שיצטרך לעצור ולהוכיח את עומקו. הוא לא מראה לכם את הקרחון. הוא נותן לכם להרגיש את משקלו דרך האופן שבו המספר עוקף אותו.
מלכודת טולקין היא האמונה שבניית העולם של טולקין הולידה את הרומן שלו. זה לא כך. הרומן שלו נולד למרות בניית העולם, בעזרת אובססיה לשונית קודמת שנמשכה עשרות שנים, וכמעט אף כותב שעובד היום לא שותף לה. הלקח מטולקין אינו "לבנות באופן ממצה". הלקח הוא "לבנות את מה שהאובססיה שלכם דורשת, ואז להתחייב לסיפור שמשתמש בזה". לרובנו אין את האובססיה שלו. אנחנו לא צריכים לחקות את הכמות שלו.
לבניית עולם יש תפקיד אחד
הנה המסגור מחדש שלקח לי הכי הרבה זמן לקבל, כי הוא לא רומנטי והוא מוציא את האוויר מהרבה מההנאה שבעיסוק: בניית עולם קיימת כדי ליצור לחץ על הדמויות. זה התפקיד האחד שלה. כל השאר קישוט.
עולם בדיוני אינו מעניין כי הוא מפורט. הוא מעניין כי הכללים של העולם הזה מציבים דרישות מסוימות לאנשים שחיים בתוכו - דרישות שלא היו קיימות בעולם שלנו, או שקיימות בעולם שלנו בצורות מתונות יותר ומועצמות בהעתקה הבדיונית. העולם הוא מערכת לחץ. הדמויות הן הברומטר. בניית עולם שלא מייצרת שום לחץ על הדמויות היא עיטור, ועיטור הוא מה ששמים לב אליו כשלא מעורבים בסיפור.
חשבו על הטבעת בשר הטבעות. היא אובייקט של בניית עולם. יש לה כללים (משחיתה את כל מי שמחזיק בה), היסטוריה (חושלה בידי סאורון, אבדה בנהר, נמצאה בידי בילבו), תכונות (היעלמות, הארכת חיים, משיכה אל יוצרה). את כל אלה אפשר לראות כידע רקע - עובדות מעניינות על החפץ הבדיוני הזה. אבל הטבעת נעשית מסוגלת לשאת רומן רק בגלל מה שהיא עושה לפרודו. כלל ההשחתה אינו מופשט. הוא לחץ פסיכולוגי מסוים ומסלים ששובר אותו עד הר האבדון. בלי הלחץ על הדמות, הטבעת היא ערך טריוויה. איתו, היא המנוע של נרטיב בן תשע מאות עמודים.
עכשיו חשבו על פרט של בניית עולם שלא עושה את זה. הגאוגרפיה של גונדור: המחוזות שלה, פיזור האוכלוסייה, המבנה המנהלי המסוים של שלטון הנגידים. טולקין חישב את כל זה. זה בנספחים. הרומן כמעט לא משתמש בזה. כשאראגורן מגיע למינאס טירית׳, הקורא לא צריך לדעת את בסיס המס של לוסארנך או את השאלה החוקתית אם הנגיד יכול לפזר את המועצה. הקורא צריך לדעת שדנתור מאבד את שפיותו, שהאבל שלו הורג אותו, שאמון העיר בשליטיה קורס. הפרט המנהלי הוא מרקם במקרה הטוב, ואפילו רוב המרקם לא מגיע לעמוד.
וזה בסדר. זה בסדר שיש בניית עולם שלא מופיעה בספר. חומר הרקע של טולקין עמוק כידוע, וחלק מהעומק הזה מחלחל לחוויה המורגשת של הקורא את העולם. אבל כדאי לדעת איזה חלק מבניית העולם שלכם מייצר לחץ על הדמויות ואיזה נמצא שם לשעשוע שלכם, כי הם לא שקולים. אחד נושא משקל. השני לא. ואם אי אפשר להבחין ביניהם, תבלו שבעה חודשים על שערי חליפין ותתהו למה אין לכם ספר.
שלושה סוגים של בניית עולם
אם עורכים ביקורת על כל מסמך בניית עולם - שלכם, שלי, של כל אחד - מוצאים שלושה סוגים של חומר שחיים זה לצד זה. הם נראים דומים בעמוד. הם מרגישים דומים בכתיבה. הם לא עושים את אותה עבודה.
בניית עולם נושאת משקל היא כל פרט שהעלילה לא יכולה לשרוד בלעדיו. ההשפעה המשחיתה של הטבעת נושאת משקל. קיומו של הפלך - חברה כפרית שלווה שהחרבתה במלחמה תעשייתית היא הזרם התמטי התחתון של הסיפור - נושא משקל. בחולית, המחסור במים באראקיס נושא משקל: הוא מעצב כל מנהג של הפרמן, הוא הבסיס לערכו של כוכב הלכת, והוא מניע את המכונה הפוליטית-כלכלית של הרומן כולו. ב-The Fifth Season (העונה החמישית), האפוקליפסות המחזוריות שהעולם בנוי סביבן נושאות משקל: הן מצדיקות את מערכת הקאסטות, הן מייצרות את האורוגנים, הן מסבירות כל מבנה חברתי שגורם לסבל של הגיבורה. מסירים אחד מאלה, והרומן לא רק מאבד טעם. הוא קורס.
בניית עולם של מרקם היא השכבה החושית והאווירתית - הריחות המסוימים, הארוחות, הלבוש, הביטויים, האמונות התפלות, המנהגים המקומיים שגורמים לעולם להרגיש מיושב ולא משורטט. ארוחת הבוקר השנייה של ההוביטים היא מרקם. האופן שבו אנשים בארץ ים קוראים זה לזה בשמות שימוש כדי להגן על שמותיהם האמיתיים הוא מרקם (אף שהוא נוטה לנשיאת משקל, כי הוא מחזק את מערכת הקסם). מרקם הוא מה שגורם לעולם לנשום. לעיתים קרובות הוא בניית העולם המהנה ביותר לעשות והמתגמלת ביותר לקרוא. רומן בלי מרקם מרגיש כמו תפאורה של במה. רומן שהוא כולו מרקם מרגיש כמו מוזיאון.
בניית עולם של יוהרה היא הדברים שעושים להנאה האישית, שלא מייצרים לחץ או מרקם - או שמייצרים אותם בצפיפות שהסיפור לא יכול לשאת. לוח השנה של האלים המתים שלי היה בניית עולם של יוהרה. החגים לעולם לא היו מופיעים בספר. שינוי התנועות במערכת הכתב לעולם לא היה עולה. בניתי אותם כי אהבתי לבנות אותם, וכי פעולת הבנייה נתנה לי את אותו סיפוק דופמיני שהכתיבה הייתה נותנת, בלי שום סיכון לכתוב רע.
בניית עולם של יוהרה אינה רעה. לעיתים קרובות היא נחוצה לשקיעה היצירתית שלכם - יש כותבים שצריכים להכיר את כל הקרחון, גם אם רק הקצה גלוי, כי הידיעה הזאת משפיעה על האופן שבו הם כותבים את הקצה. אבל עבודת יוהרה מתחפשת לעבודה נושאת משקל. היא מסתתרת בגיליון האלקטרוני. היא אוכלת את זמן הכתיבה. וקשה מאוד לדעת, כשנמצאים בתוכה, אם המסמך של חמישה עמודים שעובדים עליו הוא מרקם שתשאבו ממנו בסוף או תחביב דקורטיבי שלעולם לא ייגע בפרוזה.
ההבחנה חשובה במיוחד כשמחליטים מה לעשות הלאה. סשן כתיבה לא צריך להתחלק שווה בשווה בין "לפתח את הדרג הכלכלי השלישי של גילדות הסוחרים" לבין "לכתוב את פרק ארבע". הדרג הכלכלי הוא יוהרה עד שדמות בפרק ארבע נמחצת ממנו באופן אישי - ובנקודה הזאת הוא הופך לנושא משקל, ואז עושים אותו.
מסנן צ׳כוב
יש מבחן שאני עושה לכל פיסה של בניית עולם לפני שהיא מקבלת ממני עוד זמן. קראתי לו מסנן צ׳כוב, על שם הכלל המפורסם של צ׳כוב על הרובה שעל הקיר: אם רובה תלוי מעל האח במערכה הראשונה, הוא חייב לירות עד השלישית. בדרך כלל מיישמים את הכלל על פרוזה - לא להציג חפצים שלא חשובים - אבל הוא עובד לא פחות טוב על בניית עולם.
קחו כל פרט של בניית עולם שהתחייבתם אליו. מערכת המטבע. הדת. מבנה העלויות של הקסם. חוק הירושה. ואז שאלו: באיזו סצנה הפרט הזה יורה? באיזה פרק נמצא הרגע שבו הדבר הזה, בדיוק, גורם לדמות לקבל החלטה שלא הייתה מקבלת אחרת? אם אי אפשר להצביע על הסצנה הזאת - לא "כל הספר מרוויח מהאווירה" אלא רגע מסוים של החלטה או גילוי - הפרט אינו נושא משקל. הוא או מרקם (בסדר, לשמור אותו קליל) או יוהרה (לחתוך, לפחות מהעמוד).
כשהמבחן הזה רץ על בניית העולם שלי, אני מגלה שוב ושוב, במבוכה, כמה ממנה נכשל. בניתי קנוניה פוליטית עם ארבעה פלגים ושנים עשר קושרים עם שמות לרומן שבו, כפי שהתברר, רק שלושה מהקושרים הופיעו אי פעם על הבמה. תשעת האחרים היו אמבט הדופמין שלי. הייתה לי מערכת קסם עם שבע אסכולות, אבל הגיבורה תרגלה רק שתיים מהן, ורק אחת מהשתיים הייתה חשובה לעלילה. חמש מהאסכולות היו יוהרה בתחפושת של קפדנות. ברגע שהכרחתי את עצמי לשאול באיזו סצנה כל אסכולה יורה, התשובה לרובן הייתה באף אחת, וחתכתי אותן לגמרי ממסמך בניית העולם. הרומן נעשה קצר יותר, מהיר יותר וטוב יותר בזכות זה.
לא נעים ליישם את מסנן צ׳כוב, כי הוא מרגיש פשטני. העולם שלכם, אתם רוצים להאמין, הוא יותר מסכום הסצנות שמשתמשות בו. ואולי הוא באמת כזה, בשבילכם, כחפץ אסתטי פרטי. אבל הקורא לא חווה את העולם שלכם במופשט. הוא חווה אותו סצנה אחר סצנה. פרטים שלעולם לא מגיעים לסצנה יכולים באותה מידה לא להתקיים מבחינת הקורא, כלומר הזמן שהשקעתם בהם היה, ביחס לרומן, תקורה טהורה.
יש גרסה רכה יותר של המסנן לעבודת מרקם: האם הפרט הזה יצבע סצנה, אפילו לרגע? אמונה תפלה מקומית שמופיעה בשורת דיאלוג אחת עושה את העבודה שלה - היא מאותתת על עומק בלי לדרוש זמן עמוד. מסמך של שלושה עמודים שמסביר את הפולקלור של המחוזות הדרומיים, שממנו רק משפט אחד מופיע אי פעם ברומן, החזיר 0.3% מהמאמץ שלו. זו תשואה איומה. היה עדיף להשקיע את הזמן שנותר בכתיבת הסצנה עצמה שהאמונה התפלה צובעת.
כותבים שונים, מערכות שונות
מכיוון שלבניית עולם יש תפקיד אחד - לייצר לחץ על הדמויות - כותבים שמבינים את התפקיד הזה מגיעים לגישות שנראות שונות מאוד, מותאמות ללחץ המסוים שכל אחד מהסיפורים שלהם צריך. אין שיטה נכונה אחת. אבל יש דפוס בשיטות של כותבים שמסיימים רומנים, לעומת אלה שבונים בלי סוף ומפרסמים לעיתים רחוקות.
ברנדון סנדרסון, בראיונות ובהרצאות שלו ב-YouTube, ניסח את מה שהוא מכנה חוקי הקסם. המופץ ביותר מהם קובע שהיכולת של קסם לפתור בעיות עומדת ביחס ישר למידה שבה הקורא מבין אותו. הוא כותב מערכות של "קסם קשיח": כפופות לכללים בקפדנות, מוסברות לקורא מוקדם, ומשמשות להכנת פתרונות עלילתיים מדויקים בהמשך. הגישה הזאת דורשת בניית עולם עמוקה מראש, כי השיא של הרומן תלוי בכך שהקורא יכיר את הכללים מספיק טוב כדי לראות את הפתרון מגיע מהמרחק הנכון. אם אתם כותבים רומן של קסם קשיח בסגנון סנדרסון, מערכת הקסם הנרחבת שלכם נושאת משקל כמעט מעצם הגדרתה.
אבל - וזה החלק שבדרך כלל מפספסים כשמצטטים את החוקים של סנדרסון - הוא גם ממליץ לבנות את המערכת המינימלית שנדרשת כדי לייצר את האפקטים פותרי העלילה שצריך. הוא לא מעודד כותבים לבנות שבע אסכולות אם ארבע יספיקו. הקפדנות משרתת את השיא, לא את מסמך בניית העולם. הרבה מחקים של סנדרסון שומרים על הקפדנות ומאבדים את חוסר הרחמים, ומייצרים מערכות קסם של חמש מאות עמודים שמוצמדות לרומנים של מאתיים.
נ.ק. ג׳מיסין, בטרילוגיית The Broken Earth (הארץ השבורה), נוקטת גישה כמעט הפוכה ברמת הפרוזה - היא מסתירה ידע רקע באגרסיביות, מציגה מונחים בלי להגדיר אותם, וסומכת על הקורא שיבנה משמעות באופן מצטבר. אבל מתחת, בניית העולם עושה עבודה עלילתית ברמה של סנדרסון: היכולות האורוגניות, מתחזקי הצמתים, אוכלי האבן, העונות המחזוריות - כולם נושאי משקל במידה מדהימה בקריאה חוזרת. היא פשוט מסרבת להרצות לקורא. הקרחון עצום; הקצה הגלוי משונן ומוזר. האפקט סוחף כי הקורא עושה עבודת פרשנות אמיתית כדי להרכיב את העולם.
צ׳יינה מיוויל נוטה לבנות החוצה מהנחת יסוד מרכזית אחת וחזקה - החפיפה הגאוגרפית של שתי ערים ב-The City and the City (העיר והעיר), החברה ההיברידית של חרקים ובני אדם ב-Perdido Street Station (תחנת רחוב פרדידו) - ואז לתת להשלכות להתגלגל. מעניין אותו פחות ליצור עולם שלם ויותר לחקור עד הסוף את ההשלכות של כלל מוזר אחד. זו, לדעתי, גישה שלא משתמשים בה מספיק בפנטזיה. הרבה בוני עולמות מתחילים מנסים לבנות את כל העולם בבת אחת, כשהמהלך הפורה יותר הוא למצוא מוזרות יצרנית אחת ולחקור אותה עד שהיא מייצרת מספיק מרקם כדי לשאת את הספר.
סוזנה קלארק, ב-Jonathan Strange & Mr Norrell (ג׳ונתן סטריינג׳ ומר נורל), בונה את העולם שלה דרך מנגנון: הערות שוליים מלומדות מדומות, הפניות לספרים שלא קיימים, מסורת פסאודו-אקדמית שלמה של קסם אנגלי. זו בניית עולם כמופע. העולם מרגיש אמיתי כי הערות השוליים מתנהגות כמו הערות שוליים אמיתיות, לא כי עובדה מסוימת כלשהי על הקסם מוסברת בקפדנות. הגישה של קלארק מתאימה למשלב מסוים - חיקוי של המאה התשע עשרה - אבל העיקרון הכללי חזק: אפשר לבנות עולם ביעילות רבה יותר בחיקוי המרקמים של מחקר אמיתי, של כתבה עיתונאית, של היסטוריה בעל פה או של שבר ארכאולוגי, מאשר בהסבר פשוט של העובדות הבדיוניות.
מה שמשותף לארבעת הכותבים האלה הוא שבניית העולם שלהם קשורה בהדוקות לצרכים המבניים של הספרים המסוימים שלהם. הקפדנות של סנדרסון משרתת את מנגנון התפנית בשיא. ההסתרה של ג׳מיסין משרתת את הטיעון התמטי שלה על טראומה ועל מספר לא אמין. ההתגלגלות של מיוויל משרתת את המבנה שלו, שמונע מהנחת היסוד. המנגנון של קלארק משרת את המשלב שלה. אף אחד מהם לא עושה בניית עולם לשם בניית עולם. כל בחירה היא בחירה בשירות הסיפור. זה האות שכדאי לחפש בתהליך שלכם: האם הבחירה שעומדת לפניי משרתת את הסיפור שנמצא בכתיבה, או את העולם שהולך ונצבר?
בעיית מערכת הקסם
מערכות קסם ראויות לפרק משלהן, כי הן המקום שבו רומנים מתים.
יש אופן כישלון מסוים שראיתי שוב ושוב בטיוטות פנטזיה לא גמורות, כולל שלי. כותבים מתעניינים בתכנון מערכות קסם ומבלים חודשים על כללים: מה הקסם יכול לעשות, מה הוא עולה, מה היוצאים מן הכלל, מה היו האסכולות ההיסטוריות, מי היו המשתמשים המפורסמים ביותר, איך הקסם מגיב לטכנולוגיה, מה הבסיס המטפיזי, אילו שקרים הממסד האורתודוקסי מספר על כוחותיו. כל החלטה מולידה עוד שלוש שאלות. המערכת נעשית קפדנית יותר משבוע לשבוע. והרומן, שהמערכת הזאת נועדה לשרת, נשאר בלי שאף אחד נגע בו.
הסיבה שמערכות קסם בולעות רומנים היא שהעבודה עליהן נטולת חיכוך באופן ייחודי. כל החלטה של בניית עולם במערכת קסם עומדת בפני עצמה - אפשר לתכנן את המחיר של קסם אש בלי לדעת שום דבר על הגיבורה. וכל החלטה מייצרת הנאה סיפורית מיידית בראש (אפשר לדמיין סצנות שמשתמשות בכלל שכתבתם הרגע). דמויות, לעומת זאת, מייצרות חיכוך. יש להן עולם פנימי שצריך לגשש את הדרך אליו. הן מתנגדות לתוכניות שלכם. הן קשות יותר.
אז כותבים עושים את העבודה נטולת החיכוך, שנראית כמו כתיבה, ונמנעים מהעבודה שיש בה חיכוך, שהיא הכתיבה. מערכת הקסם גדלה. הרומן לא.
התיקון, מניסיוני, הוא להפוך את הסדר הרגיל. במקום לתכנן את מערכת הקסם ואז לכתוב דמות שמשתמשת בה, בוחרים קודם את הדמות ובונים רק את החלקים של מערכת הקסם שהיא באה איתם במגע אישי. אם הגיבורה שלכם היא מכשפת אש שמעולם לא פגשה נקרומנסר, אין צורך לפתח נקרומנסיה. צריך לפתח מה היא מרגישה בגוף כשהיא מזמנת להבה, מה המחיר גובה ממנה אישית, ואיך נראה היחס שלה לכוח שלה ברמה הפסיכולוגית. זו בניית העולם שתייצר לחץ על הקשת שלה. שבע האסכולות, המסדרים העתיקים, ההיסטוריה היבשתית של הסדרת הקסם - כל אלה שייכים לספר אחר, או להמשך, או לאף פעם.
דרך אחת לחשוב על זה: מערכת קסם לא צריכה להיות שלמה. היא צריכה להיות נושאת משקל עבור הגיבורה הזאת. אם רומן שני באותו עולם עוקב אחרי גיבור אחר, אפשר להרחיב את המערכת אז, בכיוון שהקשת של הגיבור החדש דורשת. אין צורך להקדים כל כלל לספר הראשון. רוב הקוראים שנרתעים מפנטזיה של קסם קשיח נרתעים מההקדמה הזאת.
בניית עולם היא דמות (במילים אחרות)
אם התפקיד של בניית עולם הוא לייצר לחץ על הדמויות, אז כל בחירה של בניית עולם היא, בצורה מוסווית, בחירה של דמות. המערכת הכלכלית מעניינת במידה שמישהו ברומן נמחץ ממנה או מתעשר ממנה באופן אישי. הדת מעניינת במידה שמישהו מאמין בה, כופר בה או קרוע בין השניים. הקסם מעניין במידה שמישהו משלם עליו מחיר. כל כלל בעולם שלכם הוא הכלא של מישהו. זו נקודת המבט שהופכת את בניית העולם לפעילות חיה ולא מתה.
נסו את התרגיל הזה. קחו כל כלל שכתבתם לתוך העולם שלכם - נניח "קסם אש מחייב את המכשף לוותר על משהו שהוא אוהב" - ושאלו: מי בספר הזה נעול בתוך הכלל הזה באופן שמגדיר את חייו? אם התשובה מעורפלת או מופשטת - "נו, כל מי שמשתמש בקסם אש" - הכלל הוא עדיין תרשים של בניית עולם, לא מנוע של דמות. ממשיכים לקדוח. החיים של מי מוגבלים בגלל המחיר? מה הוא איבד? איך הסתגל? אילו החלטות כבר אין ביכולתו לקבל?
כשעניתם על השאלות האלה, אתם כבר לא בונים עולם. אתם בונים דמות ראשית. מערכת הקסם קרסה לתוך הפסיכולוגיה המסוימת של אדם מסוים, וזה בדיוק המקום שבו אתם רוצים אותה, כי הספציפיות הזאת היא מה שהקורא יזכור. הקורא לא זוכר "לקסם ברומן הזה היה מחיר". הקורא זוכר את הסצנה שבה מכשפת האש, עכשיו בשנות השלושים שלה, נוגעת ביד של האדם שהיא אוהבת ונרתעת - כי המחיר ששילמה לפני חמש עשרה שנה היה היכולת להרגיש את החום של אנשים אחרים. זה הכלל שנעשה בשר. זו בניית עולם שמרוויחה את מקומה ביושר.
דינמיקה משפחתית עובדת באותה צורה. אפשר לשרטט במלואה את השושלת המלכותית של ממלכה בדיונית - שישה דורות, שלוש מלחמות אזרחים, הבן הממזר שגרם לפילוג של 1384 - ושום דבר מזה לא עושה כלום לקורא אם הגיבור לא מרגיש את המשקל המסוים של להיות, למשל, הבן השלישי של בן שלישי בתרבות שבה הירושה עוברת לפי כלל מסוים. אילן יוחסין אינו מסמך. הוא מבנה לחץ, וכל ענף לוחץ על מישהו מסוים או מרפד אותו - עיקרון שתקף בין שהאילן שייך לשושלת פנטזיה ובין שהוא שייך לדרמה משפחתית של שלוש אחיות שאין בה כתר בכלל.
מחקר הוא בניית עולם, וגם מחקר אוכל רומנים
כל מה שבמאמר הזה חל גם על ספרות היסטורית ועכשווית, אף שבמסורות האלה "בניית העולם" נקראת מחקר. המנגנון זהה. צוברים עובדות על עולם כדי לייצר לחץ על הדמויות, ואותה מלכודת חלה: עובדות שלא מייצרות לחץ הן יוהרה, עובדות שמעשירות את המרקם ברמת הסצנה שימושיות, ועובדות שדמות תצטרך להתמודד איתן באופן אישי בעלילה נושאות משקל.
המחקר של הילרי מנטל לטרילוגיית קרומוול היה אגדי בעומקו. אבל בכל ראיון איתה היא ברורה מאוד לגבי מה שהמחקר נועד לעשות: לדעת את מה שקרומוול היה יודע, וזו שאלה שונה מלדעת את מה שהיסטוריון של התקופה הטיודורית היה יודע. המחקר היה מעשה של מגורים בתוך תודעה, לא של בניית אנציקלופדיה. מנטל לא הכניסה לרומנים את כל מה שלמדה. היא הכניסה את מה שקרומוול היה שומע, שם לב אליו, חושב, חושש ממנו - פרוסה מסוימת וצרה של המאה השש עשרה, הפרוסה שמייצרת לחץ על הגיבור שלה.
ראיתי סופרים היסטוריים ששוקעים במחקר במשך עשור בלי להפיק ספר, כי הם המשיכו להרחיב את המסגרת. במקום "מה ידע סוחר באמסטרדם של שנות הארבעים של המאה השבע עשרה על החיים שלו", הם חקרו את כל תור הזהב ההולנדי, את הכלכלה של בהלת הצבעונים, את התאולוגיה של סינוד דורדרכט. הכול מעניין. שום דבר מזה לא נושא לחץ אלא אם דמות מסוימת בסצנה מסוימת צריכה להתמודד עם זה באופן אישי. התיקון זהה לזה של הפנטזיה: בוחרים את הגיבור, חוקרים רק את מה שלוחץ עליו, והולכים לכתוב.
כשבנייה היא הימנעות
אני רוצה לדבר רגע ישירות על הפסיכולוגיה, כי לדעתי זה הנושא האמיתי של המאמר הזה.
כתיבת סיפורת היא, בבסיסה, תרגיל מתמשך בהתמודדות עם מה שלא יודעים. לא יודעים איך הגיבורה תגיב לאירוע המחולל עד שכותבים אותה. לא יודעים אם הסצנה תעבוד עד שכותבים לה טיוטה. לא יודעים אם הספר טוב עד שמסיימים אותו. כל יום ליד השולחן הוא יום של החלטות בתנאי אי ודאות, כשמשהו מונח על הכף: סצנה גרועה דורשת ימים של שכתוב, פרק גרוע יכול לדרוש ניתוח מבני, ספר גרוע יכול לייצג שנים שאבדו.
בניית עולם מרגישה כמו כתיבה, אבל מבחינה פסיכולוגית היא בעצם קרובה הרבה יותר לקריאה. צוברים מידע על מקום. מקבלים החלטות, אבל ההחלטות הן בהימור נמוך - אם השם של המטבע לא נכון, משנים אותו אחר כך. אם הפרק לא עובד, משכתבים אותו חמש עשרה פעמים והוא עדיין לא עובד. לכן בניית עולם היא דרך להרגיש פרודוקטיביים תוך הימנעות מהדבר שבאמת מפחיד אתכם.
זה ידוע לי כי ראיתי את עצמי עושה את זה שבעה חודשים. וראיתי עשרות כותבים אחרים עושים את זה זמן רב יותר. הסימן המסגיר הוא כשסשן של בניית עולם נגמר ואתם מרגישים סיפוק והקלה, ולא תסיסה וכמיהה לחזור לכתב היד. סיפוק אחרי בניית עולם הוא חשוד. הרגש שרוצים בסוף סשן כתיבה טוב הוא גירוד - התחושה שבקושי גירדתם את פני השטח של מה שהסצנה עושה, שמשהו נשאר פתוח, שאי אפשר לחכות לחזור מחר. סיפוק אומר שלא סיכנתם כלום. ואם לא סיכנתם כלום, כנראה שלא כתבתם.
זו לא קריאה לנטוש את בניית העולם. בניית עולם היא עיסוק יצירתי לגיטימי. יש כותבים שעושים אותה לשמה ומפרסמים את התוצאות כמדריכים גאוגרפיים וככרכים נלווים, וזה יכול להיות נהדר. אבל אם המטרה שלכם היא לסיים רומן, ואתם בונים עולם כבר חודשים בלי לכתוב פרקים, כדאי לשאול - בכנות, בלי מגננות - אם הבנייה הפכה לדרך לא לכתוב. בדרך כלל כן. מעולם לא פגשתי סופר מקצועי שהתחרט שהתחיל לכתוב מוקדם מדי. פגשתי רבים שהתחרטו שבנו יותר מדי.
ביקורת בניית עולם
אם אתם חושדים, כמו שאני חשדתי, שבניית העולם התחילה לאכול את הרומן שלכם, הנה הביקורת שאני עושה על הפרויקטים שלי כל כמה חודשים. היא אכזרית, והיא שווה את זה.
- רושמים כל מסמך בניית עולם שיש לכם. את כולם. מערכת הקסם, לוח השנה, הערות המפה, מילון השפה, ההיסטוריות של הדמויות, תיאורי המקומות. בכנות לגבי הכמות - לא "כמה עמודים" אלא ספירות מילים אמיתיות.
- ליד כל מסמך, כותבים את הסצנה שבה הוא יורה. פרק מסוים. רגע מסוים שבו מתקבלת החלטה, מתרחש גילוי או פוגעת השלכה. אם אי אפשר לנקוב באחת, מסמנים את המסמך.
- במסמכים המסומנים, מחליטים: מרקם או יוהרה? אם המסמך תורם מצב רוח, ביטויים או אווירה שיצבעו את הפרוזה גם בלי להופיע בעלילה - שומרים אותו, אבל מודים שהוא משלים. אם הוא לא יורה בסצנה ולא מעשיר מרקם, הוא יוהרה. מעבירים אותו לארכיון.
- סופרים את יחס המילים. מחברים את ספירת המילים של בניית העולם ואת ספירת המילים של כתב היד בפועל. אם בניית העולם עולה על כתב היד בכפולה משמעותית, יש לכם בעיה. אין יחס קסם, אבל יחס של עשרה לאחד בין בניית עולם לכתב יד הוא כמעט תמיד אבחנה של הימנעות.
- בוחרים את משימת בניית העולם הבאה לפי דרישת הסצנה, לא לפי סקרנות. במקום "אני רוצה לפתח את הפילוג הדתי של הממלכה המזרחית", שואלים: איזו סצנה נכתבת עכשיו, ואיזו בניית עולם הסצנה הזאת צריכה? בונים רק את מה שהסצנה דורשת. אם הפילוג לא בסצנה הבאה, משאירים אותו בצד.
הנקודה האחרונה היא הקשה ביותר ליישום, כי היא נלחמת בקצב הטבעי של בניית עולם, שהוא ללכת אחרי הסקרנות החוצה. סקרנות היא משרתת טובה ואדון איום. היא תוביל אתכם לבנות כל דבר מעניין שאפשר לדמיין. הרומן שלכם צריך רק את הדברים שהוא צריך. הביקורת נמצאת שם כדי להזכיר לכם כל הזמן מה זה מה.
מה בניית עולם עושה ששום דבר אחר לא יכול
ביליתי את רוב המאמר הזה באזהרות מפני בניית עולם, וזו רק חצי מהאמת. החצי השני הוא שבניית עולם, כשעושים אותה נכון, היא אחד הכלים החזקים ביותר בסיפורת. כשעולם נושא משקל, הוא יכול לשאת תמות שהיו נשמעות מטיפניות אילו נאמרו ישירות. הוא יכול להראות איך חברה מעצבת את הפסיכולוגיה של האנשים שחיים בה. הוא יכול לייצר את סוג הבלתי נמנעות הטרגית שבא רק מכללים שאף דמות לא יכולה לשנות - התחושה, ב-A Song of Ice and Fire (שיר של קרח ואש), שהחורף מגיע; התחושה, ב-1984, שהאח הגדול ינצח; התחושה, ביד שמאל של החושך, שמגדר כפי שאנחנו מכירים אותו הוא הסדר מקרי, ושהסדרים אחרים אפשריים. את האפקטים האלה אי אפשר להשיג באמצעות דמות בלבד. הם דורשים את העולם ככוח חי.
אז המטרה אינה פחות בניית עולם. המטרה היא בניית עולם ממוקדת יותר: פחות כמות, יותר לחץ, צימוד הדוק יותר בין כל כלל לבין לפחות דמות אחת שחייה נלחצים בגללו. עולם רזה ונושא משקל מנצח עולם שופע ודקורטיבי בכל פעם, כי העולם הרזה באמת עושה משהו בתוך הרומן, והדקורטיבי פשוט יושב שם בזמן שהקורא מנסה להבין למה הוא מאבד עניין.
אם אתם רוצים את הגרסה המעשית, לפי הסדר, של אותו טיעון - איך בונים את העולם הפיזי, את התרבות, את הפוליטיקה ואת הקסם או הטכנולוגיה ברצף שבאמת ממשיך לקדם אתכם לעבר כתב היד - כתבתי גם את המאמר הזה.
הרומן הכושל שלי - זה עם שלושת המטבעות ולוח השנה של האלים המתים - לימד אותי את זה בדרך הקשה. הפתקים האלה עדיין אצלי איפשהו. אולי יום אחד אשתמש בהם. אבל הלקח לא היה שבניתי מעט מדי. בניתי מספיק עולם כדי להזין שלושה רומנים. הלקח היה שבניתי בכיוון הלא נכון: החוצה, באופן אנציקלופדי, להנאתי, כשהיה עליי לבנות פנימה, לעבר דמות, מנקודות הלחץ המסוימות שהסיפור שלה דרש. העולם שבניתי יכול היה לארח כל מספר של רומנים. בסוף הוא לא אירח אף אחד, כי מעולם לא כתבתי את הדמות האחת שאת חייה הוא נועד למחוץ.
העולם שלכם אינו הרומן שלכם. הרומן שלכם הוא אישה אחת, אחר צהריים אחד, בחירה אחת - שנעשית בתוך עולם שבניתם רק בדיוק בצורה שנדרשת כדי להפוך את הבחירה הזאת לבלתי אפשרית, להכרחית ולסופית. בנו רק את העולם הזה. כתבו רק את אחר הצהריים הזה. כל השאר יכול לבוא אחר כך, בספר הבא, אם ירוויח את מקומו ביושר. כמעט תמיד הוא לא.
Plotiar הוא סביבת עבודה הכול באחד לכותבים שבונים עולמות - מפות, לוחות שנה, אילנות יוחסין, מאגר ידע של לור שעורך הטקסט קורא תוך כדי שאתם כותבים, והפרקים שהעולמות האלה משרתים, הכול בפרויקט אחד. אם אתם מוכנים להפסיק לבנות ולהתחיל לכתוב, התחילו פרויקט בחינם וראו מה קורה כשהעולם והסיפור סוף סוף חולקים בית.