ארכיטיפים אינם תחפושות: די להלביש את הדמויות שלכם בסיפור של מישהו אחר
פעם ביליתי ארבעה חודשים בכתיבת דמות של חונך, ורק בסוף הבנתי שזה בסך הכול גנדלף עם כובע אחר.
היו לו הפנים החרושות קמטים. העצות הסתומות שנמסרו בדיוק ברגע הנכון. הסיפור המסתורי מן העבר שרמז לכוח עתיק. הוא הגיע כשהגיבורה שלי הלכה לאיבוד, חילק בדיוק את החוכמה שהייתה צריכה, ואז נעלם בתזמון נוח כדי שתתמודד עם האתגר הבא לבדה. הוא אפילו מת - הקריב את עצמו באצילות - בסוף המערכה השנייה, וכתבתי את הסצנה הזאת עם דמעות בעיניים, בהתרגשות אמיתית ממותה של דמות שהרכבתי כולה מחלקי חילוף.
חברתי שרה קראה את כתב היד והגישה לי ביקורת הרסנית בעטיפה הכי עדינה שאפשר. "אני אוהבת אותו", אמרה, ועצרה רגע, כמו שעוצרים כשמתלבטים בין כנות לחברות. "אבל אני מרגישה שכבר פגשתי אותו. בערך בארבעים ספרים אחרים."
היא צדקה. הוא לא היה דמות. הוא היה תחפושת, ליתר דיוק, התחפושת של "החונך החכם", תלויה על בובת ראווה ומוצבת בנקודות העלילה המתאימות. הוא היה אובי-וואן קנובי. הוא היה דמבלדור. הוא היה היימיץ׳ אברנתי בלי בעיית השתייה. הוא היה כולם, ולכן אף אחד. והחלק הגרוע ביותר? עשיתי את זה בכוונה. ממש חיפשתי בגוגל "מאפייני ארכיטיפ החונך" ובניתי אותו מתוצאות החיפוש.
זו המלכודת. אם אי פעם השתמשתם במילה "ארכיטיפ" בזמן שתכננתם רומן, יש סיכוי לא רע שגם אתם נפלתם בה. לא משום שארכיטיפים הם טעות - הם מהמושגים החזקים ביותר באמנות הסיפור - אלא משום שהדרך שבה רובנו לומדים עליהם כמעט תפורה במיוחד כדי שנשתמש בהם רע.
טלפון שבור מציריך ועד שולחן הכתיבה שלכם
הנה משהו שהפתיע אותי כשחזרתי באמת לחומרי המקור: קרל יונג, האיש שנתן לנו את המילה "ארכיטיפ" במובנה המודרני, בכלל לא דיבר על דמויות.
יונג היה פסיכיאטר בציריך של תחילת המאה העשרים, והוא שם לב שוב ושוב למשהו מוזר. מטופלים מרקעים שונים לגמרי - בנקאי שווייצרי, צעירה מכפר בגרמניה, אקדמאי אמריקאי - הפיקו בחלומותיהם דימויים דומים באופן מצמרר. אם בולעת. זקן חכם. כפיל אפל של עצמם. דמות שטשטשה את הגבול בין זכר לנקבה. אלה לא היו דימויים נלמדים. המטופלים שלו לא קראו זה את יומני החלומות של זה. משהו עמוק יותר היה כאן.
ההסבר של יונג היה הלא-מודע הקולקטיבי: תשתית פסיכולוגית משותפת שמתחת לחוויה האישית. וארכיטיפים, במסגרת שלו, היו דפוסים שמוטבעים בתשתית הזו. לא דמויות. לא תבניות. דפוסים של חוויה. הצל אינו נבל. הוא החוויה האנושית האוניברסלית של מפגש עם החלקים בעצמך שהתכחשת להם. האנימה אינה מושא אהבה. היא מה שקורה כשגבר פוגש את הממד הנשי של נפשו. העצמי אינו הגיבור. הוא הדחף לשלמות נפשית שמארגן את כל השאר.
וכאן מתחיל הטלפון השבור. יונג מפרסם את הרעיונות האלה. ג׳וזף קמפבל קורא את יונג ומשתמש במסגרת כדי לנתח את המיתולוגיה העולמית, וכך נולד ב-1949 הגיבור בעל אלף הפנים. כריסטופר ווגלר קורא את קמפבל ומזקק אותו ב-1985 למזכר הוליוודי בן שבעה עמודים. בלוגים על כתיבה קוראים את ווגלר ומפיקים אינפוגרפיקות בשם "12 ארכיטיפי הדמויות שכל כותב צריך להכיר". אתם מחפשים בגוגל "ארכיטיפים של דמויות" ומקבלים רשימה שאומרת לכם שהנבל שלכם הוא "הצל" ושהעוזר הנאמן שלכם הוא "בן הברית".
עד שזה מגיע לשולחן הכתיבה שלכם, תיאוריה עשירה על הדפוסים הפסיכולוגיים העמוקים שמעצבים את החוויה האנושית שוטחה לכדי מודעת ליהוק. אלה ארבעה סבבים של פישוט, שכל אחד מהם מקלף עוד דקויות, עד שמה שנשאר הוא תפריט של תבניות דמות שיונג בקושי היה מזהה.
זה חשוב, כי הגרסה המשוטחת לא רק מייצרת עצות גרועות. היא מייצרת סוג מסוים של דמות גרועה: דמות שממלאת תפקיד מבני בלי שיהיו לה חיים פנימיים. וברגע שמתחילים לראות את הדפוס הזה, רואים אותו בכל מקום.
מה קמפבל אמר באמת (ומה הוליווד שמעה במקום זה)
קמפבל ראוי לרגע משלו כאן, כי עבודתו היא כנראה הטקסט המשפיע ביותר - וגם זה שהבינו הכי פחות נכון - באמנות הסיפור המודרנית.
מה שקמפבל עשה בפועל היה מיתולוגיה השוואתית. הוא קרא מיתוסים מעשרות תרבויות ושם לב לצורה סיפורית חוזרת: גיבור עוזב את העולם הרגיל, נכנס לממלכה של אתגרים יוצאי דופן, ניצב מול מבחן עליון וחוזר הביתה אדם אחר. הוא קרא לזה המונומיתוס ומיפה את שלביו: הקריאה להרפתקה, חציית הסף, דרך המבחנים, בטן הלוויתן וכן הלאה.
והנה הדבר שכולם מפספסים: קמפבל תיאר את מה שמיתוסים נוטים לעשות. הוא היה אנתרופולוג שהביט לאחור על אלפי שנים של סיפור סיפורים ואמר "הממ, יש כאן דפוס". הוא לא היה מורה לתסריטאות שהביט קדימה ואמר "הנה המתווה שלכם". ההבדל הוא כמו ההבדל בין מטאורולוג שמסביר איך נוצרות סופות הוריקן לבין מישהו שמגיש לכם מתכון להוריקן.
אבל ב-1985 כתב ווגלר את המזכר שלו לדיסני, ופתאום המונומיתוס היה מתכון. החונך הפך לסוג דמות עם תפקידים מוגדרים (למסור חוכמה, ואז למות). שומר הסף הפך לסוג דמות (לבחון את הגיבור בשער). השלבים הפסיכולוגיים הזורמים והחופפים של קמפבל הפכו לביטים נוקשים בעלילה עם סימוני אחוזים. והוליווד אימצה את כל העניין בהתלהבות של תעשייה שרצתה נואשות שסיפור סיפורים יהיה תהליך ייצור שאפשר לשחזר.
ג׳ורג׳ לוקאס, שמפורסם בכך שהשתמש בקמפבל כדי לבנות את מלחמת הכוכבים, עשה זאת בדרך הנכונה: הוא שאל מהמסגרת בחופש של אמן ששואב ממסורת. הוא דילג על שלבים. הוא שינה את הסדר של אחרים. הוא המציא דברים שקמפבל מעולם לא תיאר. אבל יוצרי הקולנוע שבאו אחרי לוקאס התייחסו יותר ויותר ל-The Writer's Journey (מסע הכותב) כמו שמתייחסים להוראות הרכבה של איקאה: עוקבים אחרי השלבים לפי הסדר, משתמשים רק בחלקים שבאריזה, ומקבלים את מה שמצויר על הקופסה. התוצאה הייתה שני עשורים של סרטים שסימנו וי על כל ביט מיתי, ובכל זאת השאירו תחושה של כלום.
האירוניה העמוקה ביותר היא שג׳.ר.ר. טולקין, ששר הטבעות שלו מצוטט כסיפור של מסע הגיבור כמעט בכל ספר על מלאכת הכתיבה, דחה במפורש את המסגרת של קמפבל. טולקין היה חוקר ימי הביניים. הוא שאב מהסאגה הנורדית, מהשירה האנגלו-סקסית, מהאפוס הפיני. הארכיטיפים שלו באו ממקורות ראשוניים, לא מהסינתזה של קמפבל. והמסע של פרודו בכלל לא עוקב אחרי המונומיתוס בצורה נקייה. הוא לא מקבל עזרה על-טבעית בסף. אין לו רגע של "המפגש עם האלה". והמעשה שבשיא הוא כישלון: הוא תובע את הטבעת לעצמו במקום להשמיד אותה. גולום מציל את העולם בטעות. הסיפור מצליח לא משום שהוא עוקב אחרי תבנית, אלא משום שטולקין הבין את הפסיכולוגיה שמתחת למיתוסים לעומק כזה, שהדמויות שלו מרגישות מיתיות בלי להיראות עשויות לפי נוסחה.
נראה שקמפבל עצמו הבין את זה. "אני לא מכתיב", אמר לביל מוירס בראיונות המפורסמים ב-PBS. "אני מתאר." אבל אז כבר אף אחד לא הקשיב. כולם היו עסוקים מדי במילוי טבלאות ביטים.
סיור רגלי בגן החיות של הארכיטיפים (עם פרשנות כנה)
אחרי כל ההסתייגויות - ארכיטיפים הם דפוסים, לא תבניות - בואו נעבור באמת על אלה שתפגשו הכי הרבה ככותבים. אבל לא אסתפק בתיאור שלהם. המטרה היא להראות איך הם נראים כשהם חיים, ואיך הם נראים כשהם מפוחלצים ותלויים על הקיר.
הגיבור הוא הדמות שעוברת מסע של תמורה: מישהו שמתחיל כדבר אחד ומסיים כדבר אחר, והמרחב שבין שתי הגרסאות האלה הוא הסיפור. לא כל דמות ראשית היא גיבור במובן הזה. ג׳יימס בונד, אטיקוס פינץ׳, שרלוק הולמס: אלה דמויות ראשיות, אבל הן לא משתנות. הן סלעים שהעולם מתנפץ עליהם. הגיבור, לעומת זאת, הוא זה שמתנפץ ומתגבש מחדש.
כדאי ללמוד את אודיסאוס כגיבור, כי השינוי שלו כל כך לא זוהר. הוא לא עולה דרגה. הוא מתקלף. כל תחנה במסע בן עשר השנים שלו הביתה מקלפת עוד שכבה של היוהרה והפיקחות שגרמו למות אנשיו. עד שהגלים פולטים אותו על חוף איתקה, לבד, מחופש לקבצן, הוא כבר לא המלך הכובש שיצא לטרויה. הוא מישהו קטן יותר, עצוב יותר וחכם יותר, ורק הגרסה המוקטנת הזו של עצמו ראויה להשיב לעצמה את ביתה. השוו את זה לנבחר הגנרי שמתחיל רגיל ומסיים יוצא דופן. אודיסאוס מתחיל יוצא דופן ומסיים אנושי. זו קשת קשה יותר ומעניינת יותר, וזו קשת שתבנית "ארכיטיפ הגיבור", עם הדגש שלה על כוח שהולך וגדל ועל ניצחון בשיא, לעולם לא הייתה מייצרת.
גם קטניס אוורדין משכנעת מאותה סיבה. הגבורה שלה אינה עניין של גורל או של ייחודיות. היא עניין של אינסטינקט הישרדות שמתעקם לכדי סמל פוליטי בניגוד לרצונה. היא מתנדבת למשחקים כדי להציל את אחותה, מעשה ספציפי, אישי ולא מיתי, ומבלה את שאר הסדרה בניסיון להישאר בחיים בזמן שאנשים אחרים משליכים עליה משמעות הרואית. היא גיבורה שמעולם לא רצתה להיות גיבורה, וההתנגדות שלה לתפקיד היא מה שהופך אותה לאמיתית.
החונך קיים כי מסעות של תמורה צריכים מורי דרך. במיתולוגיה, החונכים נוטים להיות על-טבעיים: אתנה שמכוונת את אודיסאוס, ורגיליוס שמוביל את דנטה בגיהינום. בסיפורת המודרנית, החונך התאבן לכדי הזקן החכם שמחלק עצות ואז מת לפי לוח הזמנים. זה הארכיטיפ במצבו החנוט ביותר.
החונכים שבאמת נשארו לי בזיכרון הם אלה שגרועים בזה. היימיץ׳ אברנתי הוא שיכור שבקושי מסוגל לחנוך את עצמו, שלא לדבר על נערה בת שש עשרה שבדרכה לזירת מוות. העצות שלו סותרות זו את זו. התמיכה שלו לא אמינה. המערכת שקטניס נכנסת אליה שברה אותו עד כדי כך שהציניות שלו נקראת כאכזריות, עד שמבינים שזו התגובה הכנה היחידה למצב. כשהוא סוף סוף מתחייב לעזור לקטניס, יש לזה משמעות בדיוק משום שבילה את כל המערכה הראשונה בהדגמה למה לא כדאי לו לטרוח.
ואז יש את דמבלדור, שאולי הוא החונך המרתק ביותר בסיפורת הפופולרית, משום שהוא גם, וזה החלק שהופך אותו למעניין, מניפולטור שמנהל מזימה בת עשרות שנים שדורשת מילד ללכת מרצונו אל מותו. כל ניצוץ בעין, כל יד מרגיעה על הכתף, כל רגע חם של סבא אוהב בספרים האלה מסתבך בדיעבד בעקבות הגילוי באוצרות המוות, שדמבלדור ידע שהארי יצטרך למות והכין אותו לקבל את זה. הוא חנך את הארי כמו שמאמנים חייל למשימת התאבדות: בחיבה אמיתית ובתכלית אכזרית לחלוטין. זה לא ארכיטיפ החונך. זה אדם שלובש את ארכיטיפ החונך כמו תחפושת, וזה בדיוק סוג הדמות שקוראים מתווכחים עליה במשך שנים.
הטריקסטר הוא, ועל זה לא אוותר, הארכיטיפ שמעניין באופן הכי עקבי בכל עולם הסיפור. הטריקסטר חוצה גבולות. שובר כללים. מישהו שפועל ברווחים שבין הקטגוריות, משתמש בעורמה במקום שבו אחרים משתמשים בכוח, ושהנאמנות האמיתית שלו גלויה רק לו עצמו.
מה שהופך את הטריקסטר למגנטי הוא שאי אפשר לתחום אותו מוסרית. לגיבור יש קוד. לצל יש טינה. לטריקסטר יש אג׳נדה שאי אפשר ממש לפענח. יאגו באותלו הוא הטריקסטר בקצה האפל ביותר שלו: מניפולטור שהמניעים שלו כה דקים, שחוקרים מנסים כבר ארבע מאות שנה להבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה. קולרידג׳ קרא לזה "רשעות חסרת מניע", צירוף יפהפה ולא לגמרי מדויק. ליאגו יש מניעים. הם פשוט לא מספיקים: טינות קטנוניות שמתנפחות למזימות מחריבות עולם בידי מוח שמתענג על עורמתו שלו. הפער הזה בין סיבה לתוצאה הוא מה שהופך אותו למפחיד.
טיריון לאניסטר בעונות הראשונות של משחקי הכס הוא הטריקסטר כשורד. כל בדיחה היא מגן. כל מזימה מפצה על הכוח הפיזי שנמנע ממנו. הוא האדם החכם ביותר בכל חדר, והטרגדיה של הארכיטיפ היא שאינטליגנציה אף פעם לא מספיקה כדי להגן עליך בעולם שמתנהל לפי כוח. הטריקסטר שורד בזכות זה שהוא פיקח יותר מכל מי שסביבו, והשאלה שרודפת כל סיפור טריקסטר היא: מה קורה כשהפיקחות לא מספיקה?
על הצל מדברים כעל "הנבל", וזה כמו לתאר אוקיינוס כ"הדבר הרטוב". הצל הוא כל מה שהגיבור לא מסוגל או לא מוכן להכיר בו בעצמו. אסטרואיד שבדרך לכדור הארץ הוא אנטגוניסט, אבל הוא לא צל. צל דורש יחסי מראה: הוא צריך לשקף משהו שהגיבור מפחד לראות.
וכאן זה נעשה מעניין. הצל המפורסם ביותר בתרבות הפופולרית הוא דארת׳ ויידר, ולדעתי הוא בעצם דוגמה בינונית. כן, הוא אביו של לוק, וכן, הוא מייצג את הדרך האפלה שלוק עלול ללכת בה. אבל המראה היא גנטית, לא פסיכולוגית. לוק אף פעם לא נמצא בסכנה של ממש להפוך לוויידר. הפיתוי חיצוני, לא פנימי.
השוו את זה לטום ריפלי ברומנים של פטרישה הייסמית. ריפלי הוא הדמות הראשית. הוא מקסים, נבון, בעל רגישות אסתטית, והוא רוצח אנשים וגונב את זהותם. הייסמית מאלצת אתכם להחזיק אצבעות לרוצח, בכך שהיא הופכת אותו לדמות נקודת המבט ואז מאתגרת אתכם להפסיק לדאוג להישרדותו. ריפלי הוא צל שאין לו גיבור להשתקף בו. הוא החושך בלי מראה, ומי שהוא משקף הוא אתם, הקוראים שממשיכים להפוך דפים.
או קחו את אנטון שיגור בארץ קשוחה (No Country for Old Men). שיגור אינו צל במובן המקובל, כי הוא לא מראה אפלה של הגיבור, הוא מראה אפלה של היקום. הוא לא מייצג את מה שליוולין מוס עלול להפוך להיות. הוא מייצג את האדישות המוחלטת של הגורל לתוכניות, לתקוות ולקטגוריות המוסריות של בני אדם. הטלת מטבע מכריעה מי יחיה ומי ימות. הבחירות שלכם לא משנות. האומץ שלכם לא משנה. זה הצל המפחיד ביותר: לא זה שמפתה אתכם להיות רעים, אלא זה שחושף שהקטגוריות שלכם של טוב ורע מעולם לא היו רלוונטיות.
אף אחד אינו רק דבר אחד (וכאן זה נעשה טוב)
הנה החלק שמדריכי הארכיטיפים מדלגים עליו, ובכנות הוא החלק היחיד שחשוב לכתיבת דמויות שאנשים זוכרים: הדמויות שנתקעות לתמיד בדמיון הקולקטיבי שלנו כמעט אף פעם אינן דוגמאות נקיות של ארכיטיפ יחיד. הן התנגשויות. הן סתירות. הן שניים או שלושה ארכיטיפים שנדחסו לגוף אחד ומייצרים חיכוך ששום תבנית לא הייתה יכולה לחזות.
האן סולו מתחיל את מלחמת הכוכבים כטריקסטר: מבריח, שכיר חרב, אדם שהנאמנות שלו מגיעה בדיוק עד גובה התשלום. הוא יורה ראשון (וכן, הוא תמיד ירה ראשון) לא משום שהוא אמיץ אלא משום שהוא מעשי. ואז, לאורך הטרילוגיה, הוא הופך לגיבור. והמעבר הזה, מטריקסטר לגיבור, הוא מה שהופך אותו לדמות האהובה ביותר בזיכיון, יותר מלוק, שמתחיל כגיבור ויש לו מרחק קצר יותר לעבור. הרגע שבו האן חוזר בשאגה בבז המילניום כדי לפנות ללוק את הדרך במהלך המתקפה על כוכב המוות מחשמל, משום שהוא מפר את הארכיטיפ שלו. טריקסטרים לא מקריבים את עצמם בגבורה. האן כן. השינוי בארכיטיפ הוא התפתחות הדמות. תוציאו את זה, והאן סולו הוא סתם בחור עם וסט מגניב.
וולטר וייט הוא השינוי המתמשך ביותר בארכיטיפ בהיסטוריה של הטלוויזיה, ולדעתי אין שום תחרות. הוא מתחיל כגיבור: אדם רגיל, חולה סופני, שנוקט צעדים נואשים כדי לפרנס את משפחתו. מעורר אהדה. אפשר להזדהות איתו. מעודדים אותו. עד העונה האחרונה הוא הוא הצל: ההשתקפות האפלה של כל מה שמחאתם לו כפיים בעונה הראשונה. וינס גיליגן תיאר את הסדרה כ"להפוך את מר צ׳יפס לסקארפייס", וזה בדיוק שינוי ארכיטיפ: מדמות של חונך למפלצת.
מה שהופך את שובר שורות לגאונית הוא שאי אפשר אף פעם להצביע על הרגע שבו השינוי קורה. אין סצנה שבה וולטר וייט מניח את מסכת הגיבור ומרים את מסכת הצל. יש רק חצייה איטית והדרגתית של קווים אדומים, כשכל אחד מהם מרגיש מוצדק ברגע, וכל אחד נראה כסף רק בדיעבד. מתי בישול המת׳ הפך לעניין של אגו במקום של משפחה? מתי הוא הפסיק להיות אב נואש והתחיל להיות הייזנברג? אפילו וולטר לא יודע. העמימות הזו היא מה שקורה כשנותנים לשינוי בארכיטיפ להתפתח באופן אורגני במקום להנדס אותו מתבנית.
סרסי לאניסטר היא הדמות שעולה אצלי ראשונה כשאנשים אומרים לי שארכיטיפים הם רדוקטיביים. היא צל: האנטגוניסטית של כמעט כל דמות אהודה בסדרה. היא אם: מסורה לילדיה בעוצמה ובהרסנות, באופן שמניע את רוב ההחלטות הגרועות שלה. ואם מטים קצת את הראש, היא הגיבורה של הסיפור שלה עצמה: אישה שמנווטת בעולם פטריארכלי שמנע ממנה כל צורה של כוח לגיטימי, ומשתמשת בכלים היחידים שנותרו לה: יופי, מניפולציה ונכונות מוחלטת להצית דברים. היא מפלצת, כן. אבל ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין נותן לה מספיק עולם פנימי כדי שתבינו בדיוק איך נוצרה המפלצת המסוימת הזו. הארכיטיפים מתנגשים ומייצרים מישהי שאפשר לתעב ולרחם עליה באותה נשימה. זה לא מה שתבנית נותנת. זה מה שקורה כשכותב מבין ארכיטיפים לעומק מספיק כדי לשבור אותם.
ואז יש את אורסולה ק. לה גווין, שהבינה את הדברים האלה ברמה שמעט כותבים נגעו בה. ב-A Wizard of Earthsea ("הקוסם מארץ ים"), הקוסם הצעיר גד משחרר בטעות לעולם יצור צל, חשכה חסרת צורה, במהלך הפגנת כוח פזיזה. היצור רודף אחריו ברחבי הארכיפלג, וכל הרומן נבנה לקראת מה שנראה כאילו חייב להיות קרב שיא. אבל השיא אינו קרב. הוא איחוד. גד מסתובב, רץ לעבר הצל ומתמזג איתו. "גד לא הפסיד ולא ניצח, אלא בקראו לצל מותו בשמו שלו, עשה את עצמו שלם." לה גווין לא רק השתמשה בארכיטיפ הצל. היא השתמשה בו כפי שיונג באמת התכוון: לא כנבל שיש להשמיד אלא כחלק מהעצמי שיש להכיר בו. הגיבור הופך לצל, וזה הניצחון. נסו להכניס את זה לטבלת ביטים.
בעיית הטריקסטר (או: למה אותו ארכיטיפ נראה אחרת בכל מקום)
דבר אחד שהדהים אותי כשהתחלתי לקרוא מעבר לקאנון המערבי הרגיל של דוגמאות לארכיטיפים: אותו ארכיטיפ יכול להיראות כל כך שונה בין תרבויות, שבקושי תזהו אותו כאותו דפוס.
קחו את הטריקסטר. במיתולוגיה הנורדית, לוקי הוא התגלמות הכאוס: משנה צורה שמיטלטל בין עזרה לאלים לבין הנדסת חורבנם, והעמימות שלו נוטה בסופו של דבר לאפוקליפסה. אפל, מסוכן, ריק מוסרית.
עכשיו חצו אוקיינוס ויבשת. אנאנסי העכביש, במסורת של מערב אפריקה והאיים הקריביים, הוא גם טריקסטר. אבל אנאנסי אינו כאוטי. הוא אסטרטגי. הוא קטן וחלש פיזית, עכביש אחרי הכול, והוא משתמש בסיפורים ובפיקחות כדי להפיל היררכיות של כוח. הוא מערים על אלים ועל מלכים, והתעלולים שלו אינם הפרעה אקראית. הם חלוקה מחדש. הוא לוקח כוח ממי שאוגרים אותו ונותן אותו למי שנמנע מהם. אנאנסי אינו לוקי. הוא רובין הוד, מסונן דרך הבנה תרבותית שונה לגמרי של למה נועדה הפיקחות.
ואז יש את סון ווקונג, מלך הקופים בקלאסיקה הסינית המסע למערב, שמתחיל כטריקסטר כה חצוף שהוא פותח בקרב עם כל הביורוקרטיה של השמיים, נכלא מתחת להר לחמש מאות שנה, ואז גואל את עצמו במסע ארוך שהופך מרד כאוטי לתכלית ממושמעת. אנרגיית הטריקסטר שלו לא נעלמת. היא מתועלת. זה סיפור על מה שקורה כשהטריקסטר מתבגר, וזה סיפור שהמיתולוגיה המערבית, שנוטה להרוג את הטריקסטרים שלה או להשאיר אותם בגיל ההתבגרות לנצח, מספרת לעיתים רחוקות.
למה זה חשוב לכתיבה שלכם? כי אם הטריקסטר שלכם תמיד נראה כמו לוקי - כאוטי, א-מוסרי, מסוכן - אתם מציירים בצבע אחד כשכל קשת הגוונים פתוחה לפניכם. טריקסטר יכול להיות אסטרטגי (אנאנסי). טריקסטר יכול להתבגר (סון ווקונג). טריקסטר יכול להיות יצירתי והרסני באותה מחווה (קויוטי, בהרבה מסורות של עמים ילידיים באמריקה, ממש מעצב את העולם בשילוב של פיקחות וטעויות מרהיבות). הארכיטיפ הוא הדפוס העמוק. הביטוי התרבותי קובע איך הוא באמת נראה על הדף. היכרות עם יותר ביטויים נותנת לכם יותר אפשרויות.
איך לדעת אם הדמויות שלכם לובשות תחפושות
פיתחתי עם השנים כמה מבחני אבחון. לא נעים להפעיל אותם על הכתיבה שלכם, וזה הסימן שהם עושים את העבודה.
מבחן ההשתלה. קחו אחת מדמויות המשנה שלכם והציבו אותה בדמיון בסיפור אחר לגמרי. אם היא מתפקדת באותה מידה - אם הקוסם הזקן והחכם שלכם יכול לייעץ לבלש, לקפטן של חללית ולתלמיד תיכון בלי לשנות שורה אחת - לא כתבתם דמות. כתבתם פונקציה. אדם אמיתי שממלא את ארכיטיפ החונך צריך להיות כל כך ספציפי לעולם שלו, לפצעים שלו, לדרך המיוחדת שלו לראות דברים, שהשתלה שלו תחייב לכתוב אותו מחדש מאפס. היימיץ׳ אברנתי לא יכול לחנוך אף אחד חוץ מקטניס, כי החניכה שלו בלתי נפרדת מההרס העצמי שלו, מההיסטוריה שלו במשחקים, מהסוג המיוחד שלו של טוב לב ציני. זו ספציפיות. זו דמות.
מבחן התיאור. תארו את הדמות בלי להשתמש בשמה, במראה שלה או בתווית הארכיטיפ שלה. אם יוצא משהו גנרי - "היא זו שמדריכה את הדמות הראשית ואז מקריבה את עצמה" - הארכיטיפ עושה את העבודה שאפיון הדמות היה צריך לעשות. עכשיו נסו את זה עם דמות שמצוירת היטב. תארו את היימיץ׳: "שיכור שניצח בגרסה שלו של משחק המוות לפני עשרים וארבע שנים, שונא את המערכת שהפכה אותו לסלבריטי, ומביע אכפתיות בעיקר דרך סרקזם ומעשי התרסה הרסניים לעצמו." זה אדם. אפשר לשמוע את הקול שלו. אתם יודעים מה הוא היה מזמין בבר.
מבחן ה-NPC. במשחקי וידאו, דמויות NPC (דמויות שאינן בשליטת השחקן) קיימות כדי לשרת את השחקן. בעל החנות מוכר לכם חרבות. נותן המשימות שולח אתכם לסידורים. בעל הפונדק פורק עליכם אקספוזיציה. אין להן חיים פנימיים. הן עומדות בעמדות שלהן ומחכות. כשדמויות המשנה שלכם פועלות באותו אופן - החונך קיים כדי לחנוך, המבשר קיים כדי למסור את הקריאה, שומר הסף קיים כדי לחסום את הפתח - כתבתם צוות של NPC. התיקון פשוט בתיאוריה וקשה במעשה: לתת לכל דמות משמעותית משהו שהיא רוצה ושאין לו שום קשר לדמות הראשית. חונך שמתמודד גם עם נישואים מתפרקים. מבשר שממורמר על כך שהוא תמיד זה שמביא את החדשות הרעות. ברגע שלדמות יש רצונות שמושכים נגד התפקיד הסיפורי שלה, היא מתחילה לנשום.
מבחן החיזוי. תנו את המתווה שלכם לחבר או לחברה שמכירים את תורת הארכיטיפים ובקשו לחזות מה יקרה. אם הם קולעים לכל ביט - "החונך מת במערכה השנייה, נכון?" - הארכיטיפ מנהל את הסיפור שלכם במקום להשפיע עליו מאחורי הקלעים. ארכיטיפים צריכים לעבוד כמו דקדוק בשפה: מבנה בסיסי שמאפשר וריאציות אינסופיות, לא תסריט שמכתיב מה ייאמר.
איך להשתמש בארכיטיפים באמת (בלי לתת להם להשתמש בכם)
אחרי כל ההריסות האלה, הגיע הזמן לבנות. הנה דרך העבודה שלי עם ארכיטיפים היום: מסגרת שמתייחסת אליהם ככלים שמולידים רעיונות ולא כערכות של צביעה לפי מספרים.
מתחילים מהאדם, לא מהדפוס. בונים את הדמות מפרטים ספציפיים: ההיסטוריה שלה, הסתירות שלה, האופן שבו היא מזמינה קפה, השקר שהיא מספרת לעצמה כל בוקר. גורמים לה לנשום על הדף. ואז צועדים צעד אחורה ושואלים: לאיזה ארכיטיפ הדמות הזו נמשכת באופן טבעי? כמעט תמיד תגלו שדמות מפותחת היטב מתיישבת על ארכיטיפ אחד או שניים בלי שמישהו הצמיד לה אותם. זה כיוון הזרימה הנכון. קודם הדמות, והארכיטיפ כעדשה. ההפך - לבחור "חונך" מתפריט ולבנות סביבו דמות - הוא הדרך שבה מקבלים שיבוטים של גנדלף.
מוצאים את הארכיטיפ השני. כשיודעים מה הדפוס העיקרי, שואלים את השאלה המעניינת יותר: איזה ארכיטיפ נוסף מתחבא בתוך הדמות הזו? חונך שהוא גם טריקסטר (דמבלדור, שמדריך ומטעה באותו זמן). גיבור שהוא גם צל (וולטר וייט, שהופך לדבר שהיה אמור להתנגד לו). טריקסטר שהוא בסתר גיבור בהתהוות (האן סולו, הציניקן שלא מצליח להפסיק לעשות את הדבר הנכון). ההתנגשות בין שני ארכיטיפים מייצרת מורכבות באופן אוטומטי. זה הצ׳יט הפשוט ביותר ליצירת דמויות חיות: לקחת שני דפוסים שלא אמורים להתקיים יחד ולגרום להם להתקיים יחד.
עוקבים אחרי השינוי. דמויות לא צריכות להישאר באותו ארכיטיפ מהעמוד הראשון ועד הסוף. איפה הדמות מתחילה, ואיפה היא מסיימת? אם היא מתחילה כטריקסטר ומסיימת כגיבור, אמצע הסיפור צריך להמחיז את המעבר הזה: הסצנות הספציפיות שבהן הפיקחות מפנה מקום לאמונה. אם היא מתחילה כגיבור ומסיימת כצל, כל פרק צריך לקדם את ההשחתה בצעד כל כך קטן שהקוראים לא ישימו לב עד שיהיה מאוחר מדי. לא צריך לקרוא לשינוי הארכיטיפ בשם או להכריז עליו. אבל צריך להרגיש אותו.
כותבים את הסצנה שבה הארכיטיפ נשבר. זה התרגיל האהוב עליי, והוא הניב כמה מהסצנות הטובות ביותר שכתבתי אי פעם. לוקחים את הארכיטיפ העיקרי של הדמות ומזהים את תכונת הליבה שלו. תכונת הליבה של החונך היא חוכמה. של הגיבור, אומץ. של הטריקסטר, עורמה. עכשיו כותבים סצנה שבה הדמות נאלצת לפעול נגד התכונה הזו. חונך שנאלץ להודות שאין לו מושג מה קורה. גיבור שצריך לברוח. טריקסטר שצריך להוריד כל מסכה ולהיות כן באופן כואב ולא נוח. הסצנות האלה יגדירו את הדמות יותר ממאה סצנות שבהן היא מבצעת את הארכיטיפ שלה כהלכה, כי הן מראות מי האדם כשהדפוס נכשל.
חושבים במונחים של יחסים, לא של תוויות. הכוח האמיתי של ארכיטיפים אינו בסיווג של יחידים, אלא בדינמיקה שבין דמויות ארכיטיפיות. גיבור וצל בחדר אחד מייצרים קונפליקט. גיבור וחונך מייצרים צמיחה. גיבור וטריקסטר מייצרים חוסר צפיות. כשמתכננים צוות דמויות, חושבים בזוגות. מה קורה כשהצל והטריקסטר נמצאים יחד בסצנה בלי הגיבור? (בדרך כלל משהו מפחיד ומרתק.) איך נראה חונך שהוא גם משנה צורה - מישהו שמלמד אתכם ומטעה אתכם באותה שיחה? נקודות ההצטלבות בין ארכיטיפים הן המקום שבו חיה האנרגיה המעניינת ביותר, ושום פרופיל דמות, מפורט ככל שיהיה, לא ימצא אותן. צריך לשים את הדמויות בחדר אחד ולראות מה קורה.
בחזרה לגנדלף שלי
בסוף תיקנתי אותו. את החונך. את זה שהיה גנדלף עם כובע.
זה התחיל כשהפסקתי לשאול "מה החונך צריך לעשות בסצנה הזאת?" והתחלתי לשאול שאלה שהייתה, בכנות, לא נוחה: "מי האיש הזה כשאף אחד לא צריך שהוא יהיה חכם?"
התשובה הגיעה לאט, ואז בבת אחת. הוא היה שקרן. לא שקרן גדול בסגנון דמבלדור, עם מזימה בת עשרות שנים והצדקה טרגית. שקרן קטן, שקרן מהרגל: אדם שהציג חוכמה כל כך הרבה זמן, שכבר לא ידע להבחין בין מה שהוא באמת מאמין בו לבין מה שנשמע עמוק. הוא נתן עצות לא משום שהיו לו תשובות, אלא משום ששתיקה הפחידה אותו. התחושה שזקוקים לו הייתה ההתמכרות שלו. הוא היה מופיע במשברים של אנשים בלי הזמנה, לא כדי לעזור, אלא כדי להרגיש חיוני.
וכשהגיבורה שלי סוף סוף התבגרה ממנו, כשהפסיקה לבקש את עצתו, המשבר שלו לא היה הקרבה אצילית. הוא היה חוסר רלוונטיות. חונך שלא נשאר לו את מי לחנוך, יושב לבד עם הריקנות שמילא כל חייו במסעות של אנשים אחרים.
מבחינה מבנית הוא עדיין היה חונך. הוא עדיין הדריך את הגיבורה דרך מעבר מכריע. אבל הוא היה גם טריקסטר - משחק תפקיד במקום לחיות אותו - והצל שלו עצמו היה האימה מכך שבלי ההצגה הוא כלום. שלושה ארכיטיפים בדמות אחת, מושכים לכיוונים שונים ומייצרים חיכוך שגרם לי לרצות להמשיך לכתוב אותו במקום רק למקם אותו בנקודות העלילה הנכונות.
שרה קראה את הגרסה החדשה. "עכשיו הוא מישהו", אמרה.
לזה נועדו ארכיטיפים. לא כדי לומר לכם מי הדמויות שלכם, אלא כדי לעזור לכם לראות את הדפוסים העמוקים שהדמויות שלכם כבר מבטאות, ואז לסבך את הדפוסים האלה, לעקם אותם, לערום דפוסים שאינם מתיישבים זה על גבי זה, עד שהדמות הופכת למשהו ששום תבנית לא הייתה יכולה לחזות. ארכיטיפים הם אוצר המילים של סיפור הסיפורים, לא הדקדוק שלו. לדעת את המילים לא אומר שאפשר לכתוב משפט. המשפט נולד מהצירופים, מההפתעות, מהרגעים שבהם דמות מושיטה יד אל מעבר לדפוס שבו התחילה והופכת, סוף סוף, לעצמה: בעקשנות, ללא שארית.
מעקב אחרי השכבות הארכיטיפיות של דמות - הדפוס העיקרי, המתחים החבויים והאופן שבו הדפוסים האלה משתנים לאורך כתב יד שלם - הוא בדיוק סוג העבודה שבה כדאי שהכול יהיה במקום אחד. ב-Plotiar אפשר לשמור פרופילי דמויות, הערות על ארכיטיפים, מפות קשרים וטיוטות של פרקים בפרויקט אחד, כדי לעקוב אחרי הדפוסים בלי לאבד את האדם שמתחתם. ההתחלה בחינם.