Plotiar מול Notion לכתיבת רומן: מתי להשתמש במה

שלושה חודשים ביליתי בבניית "תבנית הרומן המושלמת ב-Notion". היא עדיין קיימת, איפשהו בסביבת העבודה שלי, מאחורי דף ויקי שקראתי לו THE NOVEL OS באותיות גדולות, כי חשבתי שהצעקה תגרום לו להרגיש רשמי יותר. יש בה מסד נתונים לדמויות עם ארבעה עשר מאפיינים לכל אחת. יש בה שדה קשר שמקשר כל סצנה לכל דמות שמופיעה בה, כדי שאוכל לסנן לפי "באילו סצנות מרקוס מופיע" ולקבל תשובה מיידית. יש בה צבירה שסופרת את סך המילים בכל פרק, מחושבת אוטומטית ומתעדכנת בזמן אמת. היא, בכל קנה מידה סביר, יצירה מרשימה של ארכיטקטורת מידע.

אף פעם לא סיימתי בה ספר.

לא "אף פעם לא סיימתי את הספר שבשבילו בניתי אותה". אף פעם לא סיימתי ספר, נקודה, בשמונה עשר החודשים של שימוש מסור ב-Notion, לפני שהודיתי שהבעיה לא הייתה המשמעת שלי. הבעיה הייתה שבניתי את ארון התיוק האלגנטי ביותר בעולם וחשבתי בטעות שהוא שולחן כתיבה.

זה לא מאמר השמצה. Notion היא אחת התוכנות הטובות ביותר שנוצרו בעשור האחרון, ואני רוצה לומר את זה בפשטות לפני כל דבר אחר, כי רוב הפוסטים על "חלופות ל-Notion" מעמידים פנים שהכלי גרוע, והוא לא. הפיתוי אמיתי, והוא לא בא משום מקום. אבל יש סיבה מבנית מסוימת לכך ש-Notion מבריקה בארגון רומן וגרועה בעזרה בכתיבתו, וברגע שרואים את הצורה של הסיבה הזאת, מפסיקים להאשים את עצמכם על שמונה עשר החודשים ומתחילים לבנות סביבה שבאמת מביאה טיוטה לסיום.

למה כל הכותבים פותחים בסוף את Notion

ההבטחה באמת מפתה מכדי לעמוד בפניה, אם ניסיתם פעם לתכנן רומן בערימה של מסמכים מפוזרים. Notion נותנת מסדי נתונים שמדברים זה עם זה. אפשר לקשר דמות לכל סצנה, לכל מקום, לכל חוט עלילה שנוגע בה, והקישורים מתעדכנים אוטומטית בשני הכיוונים. אפשר לבנות לוח קנבן לפרקים, לוח שנה לרצף הכתיבה, תצוגת גלריה לתמונות של בניית העולם וטבלה של כל דמות עם שם, ממוינת לפי "הופעה ראשונה" - הכול בתוך סביבת עבודה אחת, והכול חופשי מספיק כדי שתמציאו את המבנה בעצמכם במקום לקבל תבנית של מישהו אחר.

שיטת PARA של טיאגו פורטה - פרויקטים, תחומים, משאבים, ארכיון, כפי שהיא מוצגת בספרו Building a Second Brain (לבנות מוח שני) - נכתבה לעובדי ידע שמארגנים תיקי לקוחות ופתקי פגישות, לא לסופרים, ובכל זאת היא ממופה על רומן בדיוק שכמעט מצמרר. כתב היד הופך לפרויקט. הדמויות, העולם והמחקר הופכים למשאבים. טיוטות ישנות הופכות לארכיון. חפשו "Notion novel template" ותמצאו עשרות תבניות "מערכת הפעלה לרומן" שבנויות במפורש על ההיגיון הזה, רובן בחינם, רובן יפות, ורובן נבנו בידי אנשים שאפשר להמר שלא סיימו בפועל את הרומן שהתבנית נבנתה בשבילו. אין בזה עלבון. זה נאמר כי גם אני הייתי ביניהם, וכי בניית התבנית עצמה היא המקום שבו הקסם הופך בשקט למלכודת.

המלכודת היא זו: בניית מסד הנתונים מרגישה כמו כתיבה. יש לה אותה צורה. פותחים את האפליקציה. מקבלים החלטות. מייצרים משהו שאפשר להסתכל עליו ולהתגאות בו בסוף הסשן. אבל מסד נתונים של דמויות עם ארבעה עשר מאפיינים הוא לא סצנה. הוא פיגום לסצנה, ופיגום אפשר להרחיב בלי סוף ובהנאה, באופן שפרק פרוזה אמיתי לא מאפשר. תמיד יש עוד מאפיין להוסיף. אף פעם אין נקודת עצירה טבעית שאומרת "מסד הנתונים גמור, לכו לכתוב". לפרוזה יש נקודת עצירה כזאת. פרק נגמר. מסד נתונים לא, אלא אם עוצרים אותו.

במה Notion מבריקה באמת

כדאי לדייק לגבי המקומות שבהם Notion מצדיקה את המוניטין שלה, כי הגרסה הכנה של ההשוואה הזאת תלויה בזה.

כמסד נתונים למחקר, ל-Notion אין מתחרה של ממש בין כלי הכתיבה הייעודיים. אם אתם כותבים ספרות היסטורית וצוברים שלוש מאות קטעי מקורות, ציטוטים ועובדות חצי מגובשות על נתיבי השיט של אמסטרדם במאה השבע עשרה, התיוג, הסינון וההצלבה של Notion יארגנו את הבלגן הזה טוב יותר כמעט מכל דבר שנבנה במיוחד לסופרים. כמסד נתונים של דמויות לסדרה עם ארבעים שמות חוזרים לאורך שישה ספרים, המבנה הטבלאי המקושר שימושי באמת - אפשר לשאול "כל הספרים שבהם הדמות הזאת מופיעה" ולקבל תשובה אמיתית במקום לגלול בשישה כתבי יד. כוויקי לבניית עולם, שבו כל מקום מקושר לכל פלג שמקושר לכל דמות ששייכת אליו, Notion עושה משהו קרוב למה שאנציקלופדיה אמיתית עושה, ובלי שתכתבו שורת קוד אחת.

יש גם גרסה של זה שאין לה שום קשר לספרות, ושווה לתת לה שם כי היא העיקרון העמוק יותר שמתחת לקסם. ניקלס לוהמן, הסוציולוג הגרמני, בנה מערכת כרטיסיות פיזית שקרא לה Zettelkasten - כתשעים אלף כרטיסיות, שכל אחת מחזיקה רעיון אחד, מוצלבות בקישורים ממוספרים בכתב יד לכרטיסיות קשורות - והשתמש בה כדי לכתוב יותר משבעים ספרים ומאות מאמרים במהלך הקריירה שלו. Notion היא, במידה רבה, הצאצא הדיגיטלי של ה-Zettelkasten: פתקים אטומיים, מוצלבים בצפיפות, שנועדו לתת למבנה לצמוח מתוך הקשרים במקום לכפות אותו מלמעלה. זו דרך חשיבה חזקה באמת. זו דרך נהדרת לבנות גוף של ידע מקושר. היא פשוט לא, כשלעצמה, דרך לכתוב תשע מאות מילים רצופות של סצנה שבה שני אנשים שאוהבים זה את זה אומרים זה לזה את הדבר הלא נכון במטבח.

איפה התחפושת נשחקת, בערך בפרק שמונה

כאן Notion מפסיקה להיות מסד נתונים ומתחילה להעמיד פנים שהיא מעבד תמלילים, וכאן התפרים נראים.

העורך מבוסס הבלוקים שהופך את Notion לגמישה כל כך לפתקים הוא אותה ארכיטקטורה שהופכת אותה למקום לא נוח באמת לכתיבת שישים אלף מילים רצופות של פרוזה. כל פסקה, כל שורה, היא בלוק נפרד עם מטא-נתונים משלו, לוגיקת תצוגה משלו ומקום משלו בעץ שהאפליקציה צריכה לעקוב אחריו. זה בסדר בקנה מידה של פתק פגישה או תדריך פרויקט. זה הופך לבעיית ביצועים אמיתית בקנה מידה של פרק, וגרוע יותר בקנה מידה של כתב יד, כי דף ארוך ב-Notion אינו מסמך אחד מבחינת מנוע התצוגה. הוא אלפי אובייקטים שכל אחד מהם במעקב נפרד, והאפליקציה צריכה לחשב את כולם מחדש בכל הקשה. כל מי שניסו לכתוב טיוטה של פרק שלם בדף Notion אחד הרגישו את ההשהיה המסוימת והמייאשת שמופיעה איפשהו אחרי סימן אלפיים המילים - חצי שנייה בין ההקשה להופעת התו על המסך, שלא נשמעת כמו הרבה עד שמנסים להחזיק בראש את הקצב של משפט, והמסך לא עומד בקצב של הידיים.

אפשרויות העיצוב שהופכות את Notion למצוינת לפתקים מובנים - רשימות מתקפלות, בלוקי הדגשה, מסדי נתונים משובצים, טקסט צבעוני - פועלות באופן פעיל נגד פרוזה. אין עמוד. אין תחושה של איפה נמצאים בתוך כתב היד, אין עימוד, אין קצב חזותי שאומר לעין "זה פרק, ויש לו צורה". מקלידים לתוך עמודה שנגללת בלי סוף ונראית זהה בין שכתבתם פסקה אחת ובין שכתבתם אחד עשר אלף מילים, והאחידות החזותית הזאת היא מחיר עדין אבל אמיתי. "מסגרת התמונה בגודל אינץ׳" של אן לאמוט - הרעיון שכותבים טוב יותר כשיחידת העבודה שמולכם מרגישה כמשהו שאפשר להחזיק - תלויה בכך שהיחידה באמת תיראה שונה מהשלם. Notion נותנת את אותה גלילה בלתי מובחנת לא משנה כמה כתבתם, ולכן למשמעת של "פשוט לכתוב את העמוד הזה" אין שום דבר חזותי להיאחז בו.

ואין ביטחון של עבודה לא מקוונת כברירת מחדל. Notion מסנכרנת לענן כל הזמן ובדרך כלל היטב, אבל ההיענות של העורך קשורה לשכבת הסנכרון הזאת באופן שבו העורך של כלי כתיבה ייעודי לא קשור, וכותבים שראו דף קופא באמצע משפט בזמן שסמל סנכרון מסתובב בפינה לא שוכחים את זה. שום דבר מזה אינו ביקורת על Notion כחברה. זה תיאור של מה שקורה כשמבקשים מכלי לרישום פתקים, שנבנה כדי להיות ניתן לעיצוב מחדש בלי סוף, להיות גם עורך כתבי יד, שנבנה כדי להיעלם מתחת למשפט שכותבים. אלה עבודות שונות. Notion כנה לגבי השאלה לאיזו מהן היא נבנתה. הגרסה הכנה של סיפור תכנון הרומן מודה שרובנו העמדנו פנים שזה לא כך.

מה עורך ייעודי לכתיבה באמת נותן

Plotiar קיים בדיוק בגלל הפער הזה, ואני רוצה לתאר מה הוא עושה אחרת במקום פשוט לטעון שהוא טוב יותר, כי "טוב יותר" היא לא מילה שימושית בלי הפרטים שמתחתיה.

עורך הקנבס מציג עמודים אמיתיים: עמוד A4 ממשי עם עימוד, אותו אובייקט חזותי שכתב יד מודפס היה, כך שלמסמך יש צורה שמשתנה תוך כדי כתיבה במקום גלילה אינסופית ובלתי מובחנת. זה נשמע קוסמטי עד שמרגישים את ההבדל. עמוד שמתמלא ומתחלף הוא יחידה שאפשר להחזיק בראש כמו שמסגרת התמונה של לאמוט מתארת. עמודה אינסופית היא לא. התגובות חיות בשוליים ליד השורה שהן עוסקות בה, כמו ההערות של עורך אנושי, ולא כרשומה נפרדת במסד נתונים שצריך להצליב ידנית חזרה לפסקה מסוימת. ומכיוון שהעורך נבנה במיוחד לפרוזה ארוכה - ולא הוסב מארכיטקטורת בלוקים של רישום פתקים - כתב יד של תשעים אלף מילים נשאר רספונסיבי כמו כתב יד של אלפיים, כי מודל המסמך שמתחת תוכנן לקנה המידה הזה מההתחלה ולא הותאם כדי לסבול אותו.

כלי התכנון המבני יושבים באותו פרויקט עם כתב היד, וזה החלק ש-Notion לא יכולה להציע לא משנה כמה מסדי נתונים תבנו, כי ב-Notion אין תרשים זרימה ייעודי למעקב אחרי שרשרת הסיבה והתוצאה של עלילה, אין טבלת עלילה לצפייה באופן שבו ארבע עלילות משנה מצטלבות פרק אחר פרק, אין מציג אילן יוחסין, אין שכבת מפה. אפשר לחקות גרסאות גסות של חלק מאלה בעזרת טבלאות ומסדי נתונים מקושרים - בניתי פעם גרסה סבירה ליחסים בין דמויות, בעזרת מאפיין קשר שמפנה לעצמו, וזה לקח לי ארבע שעות ונראה כמו גיליון אלקטרוני בתחפושת. כלים חזותיים ייעודיים עושים את אותה עבודה בדקות ונראים כמו מה שהם. ארכיטקטורת שלוש התיקיות - כתב יד, סדנה, שאריות - שמתוארת באיך סופרים מקצועיים מארגנים פרויקט בפועל היא קרובת משפחה של מה שסביבת עבודה טובה ב-Notion מנסה להשיג. ההבדל הוא שב-Plotiar, חצי כתב היד של הארכיטקטורה הזאת הוא משטח כתיבה אמיתי, לא רשומה במסד נתונים שמעמידה פנים שהיא כזאת.

הסביבה המשולבת, כשהיא באמת הגיונית

לדעתי התשובה הכנה כאן אינה "לנטוש את Notion לגמרי", וזה יהיה שקר להעמיד פנים שכן, כי יש קטגוריה אמיתית של כותבים ש-Notion ממשיכה להצדיק אצלם את מקומה גם אחרי שהעבירו את כתב היד עצמו למקום אחר.

אם אתם מנהלים פרויקט עתיר מחקר - רומן היסטורי עם מאות קטעי מקורות ראשוניים, מדריך סיפור לסדרה עם שושלות יוחסין שמשתרעות על שישה ספרים, ויקי של בניית עולם בצפיפות ההצלבות שהפכה את ה-Zettelkasten לשימושי ללוהמן מלכתחילה - Notion נשארת בית חזק באמת לחומר הזה. המהלך שבאמת עובד, בניגוד למה שניסיתי שמונה עשר חודשים, הוא חלוקת עבודה: כתב היד חי בכלי כתיבה ייעודי שנבנה כדי להיעלם מתחת לפרוזה, ומסד הנתונים של כל מה שכתב היד צריך להישאר עקבי איתו חי במקום שנבנה להחזיק מסד נתונים היטב. חוקרים ומעיינים במקום אחד. כותבים טיוטה במקום אחר. השניים לא צריכים להיות אותה אפליקציה, ולהעמיד פנים שהם צריכים להיות היא, לדעתי, הטעות הנפוצה והיקרה ביותר בכל השיחה הזאת.

משימה	איפה היא שייכת	למה
כתיבת טיוטת כתב היד	עורך קנבס ייעודי לכתיבה	נבנה לפרוזה ארוכה, עימוד, היענות גם בתשעים אלף מילים
קטעי מחקר ומקורות	כלי מסד נתונים גמיש	תיוג, סינון והצלבה של מאות עובדות מפוזרות
תכנון דמויות ועלילה	כלים חזותיים ייעודיים	תרשימי זרימה, טבלאות עלילה ואילנות יוחסין מראים מבנה שטבלאות רגילות לא יכולות
רציפות לאורך סדרה	הכלי שמחזיק נתונים מקושרים בצורה הטובה ביותר	תלוי בסדרה; כל אחד מהכלים יכול לשרת אם כתב היד נמצא במקום אחר

פטריק רותפוס הוא המקרה שחוזר אליי שוב ושוב כשעולה שאלת המחיר של בלבול בין תשתית להתקדמות. The Name of the Wind (שם הרוח) יצא ב-2007. ההמשך של ההמשך, The Doors of Stone (דלתות האבן), עדיין לא הופיע נכון לכתיבת שורות אלה, ורותפוס דיבר בפומבי, לאורך השנים, על הלחץ של קהל מעריצים שצופה בו לא מסיים אותו. אין לי יומרה לדעת מה קורה בתהליך של כותב אחר, ואני רוצה להיזהר לא לאבחן ספר של אדם זר מבחוץ. אבל הצורה הכללית של המלכודת שהוא תיאר בראיונות - פרפקציוניזם, תחושה מתרחבת של כל מה שצריך ליישב לפני שאפשר לסמוך על המילה הבאה - היא אותה צורה שהרגשתי כשבניתי ארבעה עשר מאפיינים לכל דמות במסד נתונים שאף אחד חוץ ממני לא יקרא לעולם. לתשתית אין תקרה טבעית. לפרק יש. חוסר הסימטריה הזה הוא כל הסכנה.

כדאי לשים לב לכותבים שהלכו לכיוון ההפוך לגמרי. ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין אמר בראיונות, כולל הופעה מצוטטת מאוד אצל קונאן או׳בריאן ב-2014, שהוא עדיין כותב את הטיוטות של A Song of Ice and Fire (שיר של קרח ואש) במחשב DOS שמריץ WordStar 4.0, בדיוק כי הוא לא יכול לתקן אוטומטית, לא יכול להציע, לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלהעלות למסך את האותיות שהוא מקליד. אין כאן טענה שכל כותב צריך לחזור ל-1985. הטענה היא שהמתאם בין "כמה הכלי יכול לעשות" לבין "כמה כתיבה נעשית" אינו חיובי, ומעבר לנקודה מסוימת הוא מתהפך. סביבת עבודה עם ארבעה עשר מאפייני דמות לכל רשומה וסביבת עבודה בלי מאפיינים בכלל מנסות שתיהן, כל אחת בדרכה, לפתור את אותה בעיה: לזוז מהדרך של הכותבים מספיק זמן כדי שמשפט יקרה. Notion פותרת את זה בכך שהיא מציעה הכול וסומכת עליכם להשתמש רק במה שצריך. רובנו, וגם אני בכללם, לא ממושמעים מספיק כדי שהאמון הזה ישתלם.

מתי להתחייב לכלי אחד על פני השני

אם אתם בתחילת פרויקט, וכמות המחקר או ההצלבות באמת עולה על מה שאדם אחד יכול להחזיק בראש - מדריך סיפור לסדרה בקנה מידה אמיתי, רומן היסטורי עם תיעוד ברמת ארכיון - שמרו את Notion, או משהו דומה, לשכבה הזאת, והקפידו לא לתת גם לכתב היד לחיות שם. אם הפרויקט שלכם הוא רומן אחד במורכבות רגילה, ואתם שמים לב שאתם מקדישים יותר סשנים לשיפור מסד הנתונים מאשר להפקת עמודים, זה האות לעצור. לא להרגיש רע על שמונה עשר החודשים, כמו שהשלמתי בדרכי עם שלי. רק לעצור, ולהעביר את הכתיבה עצמה לכלי שנבנה לזוז מהדרך ברגע שהמשפט מתחיל.

המבחן שלי היום, חודשים אחרי שנטשתי את THE NOVEL OS, פשוט. בסוף סשן עבודה, האם הפקתי פרוזה, או שהפקתי מקום שבו פרוזה יכולה תיאורטית להיכנס? אם זה הדבר השני שלושה סשנים ברצף, הכלי עוד לא הבעיה. ההסטה של המאמץ היא הבעיה. אבל אם הכלי עצמו הופך את הדבר השני לקל יותר להפקה מהראשון - אם עורך הבלוקים מתגמל אתכם בהתקדמות גלויה על בניית מסד נתונים ומעניש אתכם בהשהיה על כתיבת פרק - אז בסוף גם הכלי הופך לבעיה, כמו שקרה אצלי, במשך שנה וחצי, לפני ששמתי לב.

גם היום Notion נפתחת אצלי לפעמים. יש לי מסד נתונים למחקר של הפרויקט הנוכחי שיש לי, בניגוד ל-THE NOVEL OS, סיבה אמיתית להתגאות בו, כי הוא מחזיק בדיוק את מה שהוא צריך להחזיק ותו לא: מקורות, ציר זמן של אירועים היסטוריים אמיתיים שהכתיבה צריכה להישאר עקבית איתם, רשימת שמות שכבר השתמשתי בהם כדי שלא אחזור על אחד בטעות בפרק שלושים. כתב היד עצמו חי עכשיו במקום אחר, בכלי שהשוויתי בכנות גם מול Scrivener, עם קנבס שמחליף עמודים במקום לגלול לנצח. THE NOVEL OS עדיין שם, לא גמור, בעומק ארבעה עשר מאפיינים, אנדרטה לדרך מסוימת מאוד ונפוצה מאוד של לא לכתוב ספר. לא מחקתי אותו. פשוט הפסקתי לפתוח אותו. יש מבנים ששווה להשאיר בדיוק כי בניתם אותם, ודווקא כי למדתם, בסוף, לא לחיות בתוכם.

Plotiar מסתדר יפה עם Notion. השאירו את מסד הנתונים של המחקר איפה שהוא כבר עובד, וכתבו את כתב היד בקנבס שנבנה כדי להיעלם מתחת לפרוזה. התחילו פרויקט בחינם וראו מה משתנה כששתי העבודות סוף סוף חיות בחדרים נפרדים.