Save the Cat, פתית השלג, Story Grid ועמודי אוהל: השוואה כנה של שיטות תכנון עלילה

ג׳יי. קיי. רולינג בילתה שנים בתכנון סדרת הארי פוטר בזמן שכתבה את הספר הראשון. היא מילאה מחברות בסיפורי רקע ובצירי זמן, ובשביל הארי פוטר ומסדר עוף החול שרטטה ביד טבלה שעקבה אחרי כל פרק מול עלילות המשנה של הספר. סטיבן קינג, לפי עדותו בעל הכתיבה, התחיל את מיזרי מחלום שחלם בטיסה ללונדון, על סופר מצליח שמוחזק בשבי בידי מעריצה אובססיבית. שתי הגישות הניבו ספרים שנמכרו במאות מיליוני עותקים. זה אמור ללמד אתכם משהו חשוב על שיטות תכנון: השיטה הנכונה היא זו שגורמת לספר שלכם להיכתב.

ובכל זאת, כותבים מתייסרים על מתודולוגיה כאילו בחירה שגויה תגזור כליה על כתב היד. האמת פחות נוחה: כל שיטה עובדת, אף אחת לא עובדת לכולם, והדרך היחידה למצוא את שלכם היא לנסות כמה ולשים לב איזו מהן גורמת לכתיבה להרגיש פחות כמו עקירת שיניים.

מה שבא בהמשך הוא הערכה כנה של ארבע גישות מרכזיות לתכנון עלילה - במה כל אחת מצטיינת, איפה כל אחת מתפרקת, ואיך מבינים איזו מהן ראויה לזמן שלכם.

הספקטרום שבין כתיבה מהבטן לאדריכלות

לפני שנכנסים לשיטות מסוימות, כדאי להכיר את השטח. כותבים נוטים להימצא איפשהו על ספקטרום בין שני קצוות.

בקצה אחד: הכותבים מהבטן (באנגלית pantsers, מהביטוי "flying by the seat of your pants", לטוס על סמך תחושת הבטן). הם מתחילים מדמות, ממצב, ולפעמים רק מתחושה, ומגלים את הסיפור תוך כדי כתיבה. סטיבן קינג הוא הדוגמה המפורסמת ביותר. בעל הכתיבה הוא אומר שהוא מתחיל ממצב, ואף שלעיתים קרובות יש לו רעיון לגבי התוצאה, הוא נותן לדמויות להחליט איך הדברים יסתדרו. מרגרט אטווד תיארה תהליך דומה, והשוותה את הטיוטה הראשונה להליכה בחדר חשוך ולגישוש אחר הרהיטים.

בקצה השני: האדריכלים (שנקראים לפעמים מתכננים). אדריכלים רוצים לדעת את הצורה של כל הסיפור לפני שהם כותבים את העמוד הראשון. ברנדון סנדרסון בונה מתווים באובססיביות, ומרכיב מערכות סבוכות של קסם ופוליטיקה שמשתלבות זו בזו לאורך רומנים של אלף עמודים. על ג׳ון גרישם מסופר שהוא כותב מתווה מפורט של 40-60 עמודים לפני שהוא מתחיל טיוטה.

באמצע יושבים ההיברידיים (באנגלית plantsers) - כותבים שמתכננים במידה מסוימת אבל משאירים מקום משמעותי לגילוי. רוב הסופרים המקצועיים נמצאים כאן, בין שהם מודים בזה ובין שלא. ייתכן שהם יודעים את הסוף ושלוש או ארבע נקודות מפנה מרכזיות, אבל את רקמת החיבור הם מגלים תוך כדי כתיבת הטיוטה.

השיטות שבהמשך לא ממוקמות באותה נקודה על הספקטרום הזה. Save the Cat יושבת בבירור בצד האדריכלי. שיטת עמודי האוהל חיה בשטח ההיברידי. שיטת פתית השלג מובילה אתכם בהדרגה מכתיבה מהבטן לאדריכלות לאורך עשרה צעדים. חשוב להבין איפה כל שיטה נופלת על הספקטרום, כי אם אתם כותבים מהבטן מטבעכם ומנסים להכריח את עצמכם לעבור דרך טבלת ביטים נוקשה, אתם מכינים את עצמכם לתסכול - וגם להפך.

Save the Cat: טבלת הביטים שכבשה את הוליווד (ואחר כך את הרומנים)

בלייק סניידר פרסם את Save the Cat! The Last Book on Screenwriting You'll Ever Need ב-2005, והביטחון שבכותרת לא היה לגמרי בלי כיסוי. הספר הציג מבנה של 15 ביטים שמיפה את הקשת הרגשית של סיפור בדיוק כמעט מתמטי. השיטה תוכננה במקור לתסריטים, ומאוחר יותר הותאמה לסופרים בידי ג׳סיקה ברודי ב-Save the Cat! Writes a Novel.

15 הביטים הם: תמונת הפתיחה, הצגת התמה, ההצגה, הזרז, ההתלבטות, המעבר למערכה השנייה, סיפור B, כיף ומשחקים, נקודת האמצע, הרעים מתקרבים, הכול אבוד, ליל הנשמה האפל, המעבר למערכה השלישית, הפינאלה ותמונת הסיום.

מה שמייחד את Save the Cat אינו רק הביטים עצמם - גם למבנים אחרים יש נקודות עלילה דומות. זה ההיגיון הרגשי שמחבר ביניהם. תמונת הפתיחה ותמונת הסיום נועדו לשקף זו את זו ולהראות איך הגיבור השתנה. הביט "הכול אבוד" כולל את מה שסניידר מכנה "ריח של מוות" - רגע שבו משהו מת, במובן המילולי או המטפורי, ויוצר את הנקודה הרגשית הנמוכה ביותר לפני השיא. החלק של "כיף ומשחקים" מוגדר במפורש כחלק של הסיפור שמממש את ההבטחה של הנחת היסוד - החלק שהקוראים באו בשבילו.

ראו איך זה ממופה על משחקי הרעב של סוזן קולינס. תמונת הפתיחה היא קטניס צדה ביער, שורדת מחוץ למערכת. הזרז הוא השם של פרים שנשלף בהגרלה. החלק של כיף ומשחקים - האימונים, הראיונות, הימים הראשונים בזירה - הוא החומר שהנחת היסוד הבטיחה. נקודת האמצע מעלה את ההימור כששינוי הכללים מאפשר לשני מחווים מאותו מחוז לנצח. הכול אבוד מגיע כשהכלל הזה מבוטל. ותמונת הסיום משקפת את הפתיחה: קטניס עדיין שורדת, אבל היא כבר לא מחוץ למערכת. היא עצמה התוצר המסוכן ביותר של המערכת.

במה היא מצטיינת: Save the Cat מצוינת לכותבים שמתקשים בקצב. טבלת הביטים בעצם פותרת את בעיית "האמצע הצונח" בכך שהיא נותנת חמישה ביטים ברורים להגיע אליהם בין סוף המערכה הראשונה לשיא. היא גם מצטיינת בהבטחת תהודה רגשית, כי הביטים מוגדרים לפי המצב הפנימי של הדמות, לא רק לפי אירועי עלילה.

איפה היא מתפרקת: השיטה יכולה להרגיש נוקשה ומכתיבה. אם הסיפור שלכם לא מתאים באופן טבעי לקשת של גאולה - אם אתם כותבים ספרות איכות שבה הגיבור לא משתנה בצורה נקייה של לפני ואחרי, או אם ברומן שלכם יש כמה דמויות נקודת מבט עם קשתות מתחרות - טבלת הביטים יכולה להרגיש כמו כותונת משוגעים. היא גם מעמיסה את העבודה על ההתחלה: צריך לדעת את המסלול הרגשי של הסיפור בפירוט לפני שמתחילים לכתוב טיוטה, ולכן היא מתאימה פחות לכותבים שמגלים את התמות שלהם דרך תהליך הכתיבה.

שיטת פתית השלג: מגביש זרע למבנה מלא

רנדי אינגרמנסון, פיזיקאי שהפך לסופר, יצר את שיטת פתית השלג על בסיס מטפורה פשוטה אבל חזקה. פתית שלג מתחיל כמשולש פשוט. מוסיפים פרטים לכל צלע. ואז עוד פרטים לפרטים. כל צעד מוסיף מורכבות, אבל תמיד בונים על מה שבא קודם.

לשיטה יש עשרה צעדים, אבל חמשת הראשונים עושים את העבודה הכבדה:

1. תקציר במשפט אחד: דוחסים את כל הרומן למשפט אחד של 15 מילים או פחות. זה קשה עד אכזריות ומבהיר מאוד. אם אי אפשר לומר במשפט אחד על מה הספר, כנראה שעוד לא יודעים.
2. תקציר בפסקה אחת: מרחיבים את המשפט לפסקה של חמישה משפטים: אחד להצגת המצב ההתחלתי, אחד לכל אחד משלושה אסונות מרכזיים, ואחד לסוף.
3. תקצירי דמויות: כותבים תקציר של עמוד אחד מנקודת המבט של כל דמות מרכזית, כולל המוטיבציה, המטרה, הקונפליקט וההתגלות שלה.
4. תקציר מורחב: הופכים כל משפט בתקציר הפסקה לפסקה מלאה, ומקבלים תקציר עלילה של עמוד אחד.
5. סינופסיס לכל דמות: מרחיבים כל תקציר דמות למסמך של כמה עמודים שמספר את כל הסיפור מנקודת המבט של אותה דמות.

הצעדים המאוחרים ממשיכים את ההרחבה: תקציר של ארבעה עמודים, אחר כך טבלאות דמויות, אחר כך רשימת סצנות (בדרך כלל 50-100 סצנות, כל אחת מתוארת במשפט אחד), ולבסוף הטיוטה הראשונה.

במה היא מצטיינת: שיטת פתית השלג מבריקה לכותבים שמרגישים מוצפים מול הדף הריק. במקום לבהות בריק של 80,000 מילים, מתחילים מ-15 מילים ועובדים החוצה. כל צעד ניתן לניהול בפני עצמו. השיטה גם מצוינת בתפיסת בעיות מבניות מוקדם - אם תקציר הפסקה לא עובד, יודעים את זה לפני שהשקעתם חודשים בטיוטה שבורה. היא מתאימה במיוחד לרומנים מורכבים עם כמה דמויות נקודת מבט, כי הצעדים שממוקדים בדמויות מכריחים לפתח כל נקודת מבט עד הסוף לפני כתיבת הטיוטה.

איפה היא מתפרקת: שיטת פתית השלג איטית. אינגרמנסון מציע ששלב התכנון לבדו יכול לקחת חודש או יותר. לכותבים שעובדים על אנרגיה יצירתית ותנופה, תקופת התכנון הארוכה הזאת יכולה לרוקן את ההתלהבות שגורמת לכתיבת הטיוטה להרגיש חיה. יש גם סיכון אמיתי של תכנון יתר: עד שכתבתם תקצירי דמויות, מתווה של ארבעה עמודים ורשימת סצנות של 100 שורות, אתם עלולים להרגיש שכבר סיפרתם את הסיפור ואיבדתם את החשק לכתוב אותו באמת. זה הפרדוקס של השיטה: היא יסודית כל כך שהיא יכולה להרוג את אותה סקרנות שמניעה את תהליך כתיבת הטיוטה.

ה-Story Grid: מכונת הרנטגן של עורך

שון קוין בילה עשרות שנים כעורך ספרים בהוצאה לאור המסורתית לפני שפיתח את ה-Story Grid, וזה ניכר. בעוד ש-Save the Cat שואלת "באילו ביטים הסיפור שלכם פוגע?" ושיטת פתית השלג שואלת "איך הסיפור שלכם מתרחב מזרע?", ה-Story Grid שואל שאלה קלינית יותר: "האם כל יחידה בסיפור שלכם באמת עובדת?"

המסגרת בנויה על מה שקוין מכנה חמשת הדיברות של הסיפור: כל יחידה מתפקדת של סיפור - מסצנות בודדות ועד הנרטיב הכולל - חייבת להכיל אירוע מחולל, סיבוך מתגבר שהוא נקודת מפנה, משבר, שיא והתרה. הם לא אופציונליים. אם בסצנה חסר אחד מהחמישה, לפי מתודולוגיית ה-Story Grid הסצנה שבורה.

מעבר לחמשת הדיברות, ה-Story Grid מציג מערכת קפדנית לסיווג ז׳אנרים. כל סיפור, טוען קוין, שייך לז׳אנר תוכן מסוים (פעולה, אימה, אהבה, מעמד, השקפת עולם, מוסר ועוד), ולכל ז׳אנר יש סצנות חובה ומוסכמות שהקוראים מצפים להן. בסיפור פעולה חייבת להיות סצנה של "הגיבור נתון לחסדי הנבל". בסיפור אהבה חייבת להיות סצנה של "הוכחת אהבה". מדלגים על סצנת חובה, והסיפור ירגיש לא שלם, גם אם הקוראים לא יידעו להסביר למה.

השיטה כוללת גם טבלה ממשית - גיליון אלקטרוני שבו ממפים כל סצנה מול שינוי הערך שלה, הקוטביות שלה (האם הסצנה מסתיימת במטען חיובי או שלילי?) וסוג נקודת המפנה שלה.

במה הוא מצטיין: ה-Story Grid חסר תחרות ככלי אבחון ושכתוב. אם יש לכם טיוטה גמורה ומשהו מרגיש לא נכון, מיפוי שלה על ה-Story Grid יחשוף בדיוק איפה לסצנות חסר מתח (אין משבר), איפה הקצב נתקע (אין סיבוכים מתגברים), או איפה החוויה הרגשית של הקורא משתטחת (אין שינויי ערך). הוא גם מצוין לכותבי ספרות ז׳אנר שרוצים להבין למה המוסכמות של הז׳אנר שלהם קיימות ואיך לממש את ציפיות הקוראים בלי להיות נוסחתיים. הניתוח של קוין לשתיקת הכבשים של תומס האריס בספרו The Story Grid: What Good Editors Know הוא שיעור מופת בניתוח מבני מעשי.

איפה הוא מתפרק: עקומת הלמידה תלולה. ה-Story Grid פיתח אוצר מילים נרחב (שינויי ערך, סיבוכים מתגברים, מוסכמות מול סצנות חובה, ז׳אנרי תוכן מול ז׳אנרי מציאות) שיכול לקחת שבועות להפנים. לכותבים עם טיוטת רומן אחת ורצון לתקן את האמצע, לימוד המסגרת המלאה יכול להרגיש כמו לעשות דוקטורט כדי להחליף נורה. הוא גם אנליטי מאוד. אם אתם כותבים אינטואיטיביים שעובדים מתוך תחושה ולא מתוך היגיון, גישת הגיליון האלקטרוני עלולה ממש להפריע לתהליך היצירתי שלכם.

שיטת עמודי האוהל: מבנה לאנשים ששונאים מבנה

שיטת עמודי האוהל היא הגישה הכי פחות מוסדרת ברשימה הזאת, וזה בדיוק הקסם שלה. הרעיון פשוט: מזהים את חמש עד עשר הסצנות שהכי מלהיבות אתכם - הרגעים שגרמו לכם לרצות לכתוב את הסיפור הזה מלכתחילה - ומתייחסים אליהן כאל ה"עמודים" שמחזיקים את אוהל הסיפור. ואז כותבים לקראתן, ומגלים את רקמת החיבור תוך כדי.

עמודי האוהל שלכם יכולים להיות: הסצנה שבה הבלשית מוצאת את הגופה בחדר נעול בלתי אפשרי. העימות בין אחים בהלוויה של אמם. הרגע שבו החללית פורצת את האטמוספרה והצוות רואה מה יש על פני השטח. אלה הסצנות שאתם רואים בבירור, אלה שנותנות לכם אנרגיה. כל השאר פתוח למשא ומתן.

שיטת עמודי האוהל לא קובעת איפה הסצנות האלה צריכות ליפול או איזה תפקיד מבני הן צריכות למלא. היא סומכת על כך שהסצנות שאתם נמשכים אליהן באות ממקום אמיתי - מההבנה האינטואיטיבית שלכם של מה שהסיפור צריך - ושכתיבה לקראתן תייצר את חומר החיבור באופן אורגני.

במה היא מצטיינת: זו השיטה הטובה ביותר לכותבים שניסו לתכנן וגילו שידיעה מוקדמת של יותר מדי על הסיפור הורגת את המוטיבציה לכתוב אותו. היא שומרת על הגילוי שבכתיבת הטיוטה ונותנת בדיוק מספיק כיוון כדי למנוע את השיטוט חסר המטרה שמפיל הרבה כתבי יד שנכתבו מהבטן. היא גם מהירה להקמה - אפשר לעבור מ"יש לי רעיון לרומן" ל"הפרק הראשון כבר בכתיבה" באחר צהריים אחד.

איפה היא מתפרקת: שיטת עמודי האוהל כמעט לא נותנת הכוונה מבנית. אם אתם נוטים לכתוב טיוטות ראשונות מתפשטות ולא ממושמעות שדורשות שכתוב מסיבי, השיטה הזאת לא תציל אתכם מהנטייה הזאת - ואולי אפילו תאפשר אותה. היא גם נשענת על ההנחה שבחירות הסצנות האינסטינקטיביות שלכם יתפזרו לאורך הקשת הסיפורית בצורה מועילה, וזה לא תמיד המצב. כותבים רבים מגלים שסצנות עמודי האוהל שלהם מתקבצות במערכה הראשונה ובשלישית ומשאירות את האמצע בלי תמיכה - וזה, כמובן, בדיוק המקום שבו רוב הרומנים צונחים.

מדריך החלטה: איזו שיטה מתאימה למוח שלכם?

הנה השאלה שאף אחד לא שואל מספיק: איזה סוג של כותבים אתם, ומה המוח שלכם באמת צריך בשלב התכנון?

אם אתם קופאים מול דף ריק: התחילו בשיטת פתית השלג. הצעדים המדורגים שלה הופכים את המשימה המאיימת של תכנון רומן לסדרה של תרגילים קטנים ומוחשיים. לעולם לא תעמדו מול דף ריק, כי כל צעד נבנה ישירות על הקודם.

אם יש לכם קושי עם קצב ומבנה: השתמשו ב-Save the Cat. טבלת הביטים היא בעצם תבנית קצב, וההיגיון הרגשי שלה עוזר לוודא שהסיפור צובר תנופה במקום לשוטט. היא מתאימה במיוחד לספרות מסחרית, לרומנטיקה, למותחנים ולספרות לבני נוער - ז׳אנרים שבהם הקצב הוא הכול.

אם יש לכם טיוטה גמורה שלא עובדת: פנו ל-Story Grid. הוא נבנה בדיוק למטרה הזאת - אבחון בעיות מבניות בכתבי יד קיימים. ממפים את הסצנות, מזהים דיברות חסרים, ותדעו בדיוק איפה הסיפור נשבר.

אם אתם צריכים להישאר נלהבים כדי להישאר פרודוקטיביים: נסו את שיטת עמודי האוהל. היא נותנת סצנות יעד לכתוב לקראתן ושומרת על החופש היצירתי שמחזיק את האנרגיה שלכם גבוהה. קבלו את זה שתצטרכו שכתוב כבד יותר בהמשך, ותקצבו את הזמן בהתאם.

אם אתם באמת לא יודעים: התחילו את הרומן הראשון שלכם בעמודי אוהל. חסם הכניסה שלה הוא הנמוך ביותר, והיא תלמד אתכם, מתוך ניסיון, אם אתם צריכים יותר מבנה או פחות. הרומן השני יכול להיות שיטתי יותר.

שילוב שיטות: הגישה המשולבת שרוב הסופרים שספריהם יוצאים לאור באמת משתמשים בה

הנה הדבר שספרי מתודולוגיה כמעט אף פעם לא מספרים: רוב הסופרים המקצועיים לא משתמשים בשיטה אחת. הם בונים מערכות משולבות שמורכבות ממה שעבד בעבר.

שילוב נפוץ ויעיל: משתמשים בשלושת הצעדים הראשונים של שיטת פתית השלג (תקציר במשפט אחד, תקציר בפסקה אחת, תקצירי דמויות) כדי להבהיר על מה הסיפור ועל מי. אחר כך עוברים לטבלת הביטים של Save the Cat כדי למפות את הקשת הרגשית. אחר כך כותבים עם עמודי אוהל - הביטים שהכי מלהיבים אתכם - וממלאים את הפערים דרך גילוי. כשהטיוטה גמורה, מריצים עליה ניתוח של Story Grid כדי לאבחן בעיות לפני השכתוב.

גישה אחרת: מתחילים בעמודי אוהל, כותבים טיוטת גילוי, ואז מחילים בדיעבד את הביטים של Save the Cat כדי להבין מה באמת כתבתם. זה עובד טוב באופן מפתיע, כי טבלת הביטים עובדת לאבחון בדיוק כמו לתכנון. ייתכן שתגלו שהטיוטה האינסטינקטיבית שלכם כבר פוגעת ברוב הביטים, ושאלה שהיא מחטיאה הם בדיוק המקומות שבהם הסיפור מרגיש דליל.

הנקודה היא לא להיות נאמנים למתודולוגיה אחת. הנקודה היא להרכיב ארגז כלים שמטפל בחולשות המסוימות שלכם. אם אתם תמיד כותבים פתיחות חזקות אבל האמצעים שלכם קורסים, אתם צריכים שיטה ששמה דגש כבד על המבנה של המערכה השנייה. אם הדמויות שלכם מרגישות שטוחות, אתם צריכים שיטה שמכריחה עבודת דמויות עמוקה לפני הטיוטה. אם הטיוטות הראשונות שלכם חזקות אבל תהליך השכתוב הוא כאוס, אתם צריכים מסגרת אנליטית לשלב העריכה.

אף שיטה אחת לא עושה את כל הדברים האלה היטב. אבל השילוב הנכון, שמכוון לדפוסי הכישלון המסוימים שלכם, יכול להיות ההבדל בין כתב יד ששוכב במגירה שלוש שנים לבין כתב יד שבאמת מגיע לסיום.

השיטה שגורמת לספר להיכתב

רולינג והמחברות שלה. קינג והחלום שלו. אחת תכננה באובססיביות; השני הלך אחרי האינסטינקט. שניהם הגיעו לספרים גמורים, וזה המדד היחיד שחשוב.

המלכודת היא האמונה שהשיטה הנכונה תהפוך את הכתיבה לקלה. היא לא תהפוך. הכתיבה קשה בכל מתודולוגיה. מה שהשיטה הנכונה עושה הוא להפוך את הכתיבה לאפשרית - היא נותנת דרך להתקדם כשנתקעים, מסגרת להבנה למה משהו לא עובד, ומספיק מבנה כדי להמשיך לנוע בלי כל כך הרבה שהוא יחנוק את הדחף היצירתי.

נסו אחת. אם היא לא עובדת, נסו אחרת. אם חלקים משתי שיטות עובדים, שלבו אותם. המטרה היא לא טוהר מתודולוגי. המטרה היא כתב יד גמור. כל השאר הוא קישוט.

לא משנה באיזו שיטה תבחרו, מסמכי התכנון - טבלאות ביטים, תקצירים, תקצירי דמויות, רשימות סצנות - פועלים במיטבם כשהם חיים לצד כתב היד, ולא מפוזרים בין אפליקציות ומחברות. אפשר לבנות את כולם ב-Plotiar ולארגן את שכבות התכנון בתיקיות ממש ליד הטיוטה. ההתחלה בחינם - בחרו שיטה ונסו אותה היום על הפרויקט הנוכחי שלכם.