לחתוך את היקירים: תהליך שכתוב מתוך עבודה אמיתית על רומן

ביוני בשנה שעברה, שלושה שבועות לפני ששלחתי את הרומן השני שלי לסוכנים, מחקתי דמות. לא פסקה. לא סצנה. אדם - ארבעים ואחת סצנות לאורך שלוש טיוטות, אח צעיר בשם דזמונד שחי בכתב היד הזה שנתיים לפני שהודיתי שהוא לא שייך אליו. הייתה לו עבודה, נישואים שמתפרקים לפי לוח הזמנים, ויכוח מתמשך עם הדמות הראשית על הסירה של אביהם המת. שום דבר מזה לא נגע בעלילה. ידעתי את זה בטיוטה השנייה. ביצעתי את החיתוך בטיוטה הרביעית, באחת עשרה בלילה, עם כוס יין שלא סיימתי, והרגשתי משהו קרוב יותר לאבל מאשר להקלה.

הפער הזה - בין הידיעה שחיתוך הוא נכון לבין הביצוע שלו בפועל - הוא החלק שאף אחד לא כותב עליו עצות. כולם מצטטים "להרוג את היקירים שלך" כאילו זה סוגר את העניין. זה לא. המשפט נוקב בבעיה ואז מסתלק, ומשאיר אתכם לבד עם דמות שבניתם בשעות עבודה אמיתיות, בלי הוראות למה שקורה הלאה. הגעתי למסקנה שהביטוי הזיק יותר משהועיל, לא משום שהעצה שגויה, אלא משום שהוא ממסגר את החיתוך כמבחן של אומץ במקום להציג אותו כמו שהוא באמת: תהליך מכני עם שלבים, שלרובם אין שום קשר לאומץ.

האיש שמעולם לא אמר את זה באמת

הנה עובדה שמפתיעה את רוב הכותבים כשהם שומעים אותה: ויליאם פוקנר כמעט בוודאות מעולם לא אמר "להרוג את היקירים שלך". המשפט שייך לסר ארתור קוויל-קאוץ׳, פרופסור לרטוריקה בקיימברידג׳, שהשתמש בו בהרצאה ב-1914 שפורסמה ב-1916 בספר On the Art of Writing (על אמנות הכתיבה). ההוראה המקורית שלו הייתה "רצחו את יקיריכם", והוא בכלל לא דיבר על דמויות או על עלילות משנה. הוא דיבר על המלאי הפרטי של צירופים יפים שיש לכל כותב - המשפטים שאתם הכי גאים בהם, אלה שאתם מושיטים אליהם יד כי הם שנונים ולא כי היצירה צריכה אותם. חתכו אותם, אמר, "בכל לב", לפני שאתם שולחים את כתב היד לאנשהו.

אי שם לאורך מאה שנים של חזרות, העצה נדדה ממשפטים לסצנות ומשם לדמויות שלמות, והייחוס נסחף ממרצה עלום לרטוריקה אל הסופר האמריקאי המצוטט ביותר של המאה העשרים, כי עצה קשוחה נשמעת טוב יותר מפיו של פוקנר מאשר מפיו של פרופסור שאף אחד לא שמע עליו. לדעתי הנדידה הזו חשובה. קוויל-קאוץ׳ אבחן יוהרה ספציפית: כתיבה כדי להיות נערץ ולא כדי להיות מובן. מה שרוב הסופרים נאבקים בו בפועל גדול יותר ופחות יהיר מזה. דזמונד לא היה משפט יפה שהתהדרתי בו. הוא היה שנתיים של עבודה סיפורית אמיתית, שבמקרה לא נשאה שום משקל מבני.

סטיבן קינג מתקרב יותר לגודל הבעיה האמיתית ב-On Writing ("על הכתיבה"), שם הוא כותב שצריך "להרוג את היקירים שלך, להרוג את היקירים שלך, גם כשזה שובר את לבו האגוצנטרי הקטן של השרבטן שבך, להרוג את היקירים שלך". הגרסה הזו מוצאת חן בעיניי יותר, כי קינג כן לגבי המחיר הרגשי במקום להעמיד פנים שכל העניין הוא שאלה של טעם. אבל גם קינג משאיר אתכם על הסף. הוא אומר שצריך לפתוח את הדלת. הוא לא אומר איך יודעים איזו דלת.

מה באמת נחשב יקיר

רוב מה שכותבים מתייסרים בשאלה אם לחתוך אינו יקיר בשום מובן שימושי. פסקה מגושמת שרק צריכה שכתוב אינה יקיר. סצנה שממוקמת רע אבל נחוצה מבנית אינה יקיר - היא סצנה שצריך להזיז. יקיר, במובן שבו ההסרה שלו באמת עולה לכם משהו, הוא בעל תכונה ספציפית אחת: אתם מגינים עליו מסיבה שאין לה שום קשר לשאלה אם הסיפור צריך אותו.

ראיתי את עצמי וכותבים אחרים מגינים על יקירים בשלושה נימוקים בדיוק, ואף אחד מהם אינו "הסיפור דורש את זה".

הראשון הוא קושי. הוויכוח של דזמונד על הסירה של האב המת לקח לי ארבע טיוטות עד שהקצב שלו היה נכון. זו סצנה בנויה היטב באמת. בדיוק בגלל זה היא הייתה מסוכנת - המאמץ שהשקעתי בה גרם לי לבלבל בין איכות האומנות לבין הכרח סיפורי. השני הוא שנינות, הבעיה של קוויל-קאוץ׳ בצורתה המקורית: שורה, תרגיל מבני, רמיזה מקדימה כל כך אלגנטית שבניתם סביבה סצנות שהעלילה לא הייתה צריכה אחרת. השלישי הוא אבל על הגרסה של הספר שחשבתם שאתם כותבים. לפעמים עלילת משנה שורדת שלוש טיוטות לא משום שהיא עובדת, אלא משום שלחתוך אותה פירושו להודות שהרומן שאתם כותבים בפועל אינו זה שיצאתם לכתוב, וההודאה הזו היא אובדן מסוג משלה, בלי קשר לשאלה אם דזמונד עצמו היה טוב על הדף אי פעם.

אף אחד מאלה אינו כישלון מוסרי. הם פשוט לא ראיות. המבחן ליקיר אינו "האם זה יקר לי" - את רוב הכתיבה הטובה הכותבים שלה אוהבים, וזה לא פוסל אותה. המבחן הוא אם הנימוקים שאתם יכולים לתת לשמירה עליו שורדים כשאומרים אותם בקול למישהו שלא קרא את כתב היד.

שלוש השאלות לפני כל חיתוך

היום כל יקיר חשוד עובר אצלי שלוש שאלות לפני כל נגיעה בו, בסדר הזה, ובלי דילוגים.

האם הסרת החומר הזה שוברת סיבתיות במקום אחר בספר? לא "האם זה יחסר לי" - אלא האם סצנה מאוחרת כלשהי תלויה במידע, בחפץ או בהחלטה שקיימים רק בזכות החומר הזה? עוקבים קדימה, פרק אחר פרק, ורושמים כל תלות שמוצאים. לוויכוח של דזמונד על הסירה התבררה תלות אחת בדיוק: שורה בודדת בפרק עשרים ושתיים שבה הדמות הראשית מזכירה "מה שדז אמר". כתבתי מחדש את השורה בתוך תשעים שניות בערך.

האם ההתנהגות של דמות אחרת כלשהי מובנת רק בזכות זה? עלילת משנה יכולה להיראות כמו קיר נושא כי היא מסבירה למה דמות מתנהגת בדרך מסוימת, גם כשהעלילה עצמה אף פעם לא נוגעת בה. אם חיתוך דזמונד היה אומר שלאשמה של הדמות הראשית במערכה השלישית פתאום אין מקור, זו תלות אמיתית, והתיקון אינו "לשמור על עלילת המשנה", אלא "למצוא לאשמה מקור זול יותר".

האם קוראים שמעולם לא ראו את הטיוטה הזו ישימו לב שהחומר חסר? זו השאלה הקשה ביותר, כי אי אפשר לענות עליה מתוך העמדה של מי שכתבו את החומר. שלחתי את הטיוטה בלי דזמונד לשני קוראים שמעולם לא ראו גרסה קודמת. אף אחד מהם לא שאל איפה האח של הדמות הראשית. השקט הזה היה התשובה האמיתית, אמין יותר מכל מסקנה שיכולתי להגיע אליה בהיגיון ליד השולחן.

שלוש שאלות, לפי הסדר, ועד השלישית רוב היקירים כבר ענו על עצמם. האומץ שנדרש צונח בחדות ברגע שההחלטה היא סעיף ברשימה ולא משאל עם על כוח הרצון שלכם.

חיתוך אינו מחיקה

השינוי היחיד שאפשר לי בכלל לחתוך את דזמונד היה שינוי שכבר בניתי לתוך התהליך שלי מסיבה אחרת לגמרי: תיקיית שאריות, שיושבת בשקט מחוץ לכתב היד ותופסת כל מה שמוסר במקום להשמיד אותו. לחתוך דמות מתוך רומן ולמחוק דמות מן הקיום הן שתי פעולות שונות עם שני מחירים רגשיים שונים מאוד, והבלבול ביניהן הוא, לדעתי, הסיבה האמיתית ש"להרוג את היקירים" נשמע אכזרי ולא מעשי.

העברתי את כל ארבעים ואחת הסצנות של דזמונד לתיקיית השאריות בלילה שבו חתכתי אותו. מאז פתחתי את התיקייה הזו בדיוק פעם אחת, מתוך סקרנות, שמונה חודשים מאוחר יותר, כדי לקרוא שוב את הוויכוח על הסירה. לא החזרתי אותו. הנקודה מעולם לא הייתה שאזדקק לו. הנקודה הייתה שהחיתוך הפסיק להיות משאל עם על הערך של העבודה והפך לשאלה אם היא שייכת לספר הזה, שאלה קטנה בהרבה וקלה בהרבה לענות עליה. פוקנר, שלא אמר את זה, וקוויל-קאוץ׳, שכן, מסכימים על דבר אחד לאורך מאה שנה: רצח, לא גלות. בעיניי עדיפה הגלות. גלות הפיכה בתיאוריה, וכנראה שהפיכות בתיאוריה היא כל מה שמערכת העצבים של כותבים צריכה כדי להרפות.

מה שיר שנחתך מברודוויי לימד אותי על הטיוטה שלי

סטיבן סונדהיים הבין את העסקה הזו טוב יותר מרוב הסופרים שקראתי, וזה דבר מוזר לומר על מלחין, אבל המנגנון זהה. להפקה המקורית של Company ב-1970 הוא כתב שיר בשם "Marry Me a Little" כשיר הסיום של המערכה הראשונה עבור בובי - שיר טוב באמת, מושלם טכנית, שחשף יותר מהפחד הפנימי של בובי ממחויבות מכל דבר אחר במחזמר. הוא נחתך לפני הבכורה, כי הצגת כל כך הרבה פגיעות כל כך מוקדם חתרה תחת העמימות ששאר המחזמר היה צריך שבובי ישמור עליה. השיר לא נכשל. המיקום נכשל. עשר שנים מאוחר יותר סונדהיים נתן לו להפוך לשיר הנושא של רביו אחר לגמרי שנבנה מחומרים שנחתכו, ומאז הפקות של Company החזירו אותו במקומות אחרים, שבהם הפגיעות המוקדמת לא עולה למחזמר דבר.

מה שמכה בי בסיפור הזה הוא כמה מעט הוא דומה למיתוס של האמן חסר הרחמים שרוצח את ילדיו. סונדהיים לא החליט שהשיר גרוע. הוא החליט שהוא במקום הלא נכון, במחזמר הלא נכון, ברגע הלא נכון, והוא היה ספציפי מספיק לגבי הסיבה כדי למצוא לו חיים שניים עשור מאוחר יותר. זה ההיגיון של תיקיית השאריות, שבוצע עשרות שנים לפני שאי פעם נזקקתי לתיקייה משלי, כי ההיגיון הזה לא שלי. הוא שייך לכל מי שאי פעם נאלצו להפריד בין האיכות של יצירה לבין ההתאמה שלה לכלי שבו היא נמצאת כרגע. סצנה יכולה להיות טובה ושגויה בעת ובעונה אחת. ללמוד להחזיק בשתי העובדות האלה בלי שאחת תבטל את השנייה - בזה בעצם מתמצה רוב המיומנות הזאת.

אנני דילארד הייתה מתווכחת איתי כאן, ואני רוצה להיות כנה לגבי זה במקום להעמיד פנים שהמתח לא קיים. ב-The Writing Life (חיי הכתיבה) היא טוענת כמעט את העמדה ההפוכה - "אל תאגרו את מה שנראה טוב למקום מאוחר יותר בספר, או לספר אחר; תנו אותו, תנו הכול, תנו עכשיו." בעיניי הנקודה שלה מכוונת לכישלון אחר: הכותבים ששומרים את החומר הטוב ביותר שלהם לפרויקט עתידי מדומיין ולעולם לא משתמשים ברעיונות הטובים שלהם על הדף שמולם. לא לזה נועדה תיקיית שאריות. שלי אינה חשבון חיסכון לקראת רומן עתידי בכיכובו של דזמונד. מתוך ארבעים ואחת הסצנות שהוצאתי, אני צופה שלא אשתמש שוב באף אחת. התפקיד של התיקייה מעולם לא היה אחסון. התפקיד שלה היה לתת רשות - לאפשר לי לבצע את החיתוך היום, בכך שהיא מסירה את הבחירה המדומה בין "לשמור" לבין "להשמיד לנצח", גם כשהתוצאה הכנה בטווח הארוך קרובה יותר לעמדה של דילארד מאשר לשלי.

רשימת התיוג שמחליפה אומץ בשיטה

ברגע שהחיתוכים ברמת הדמות בוצעו, אותה משמעת יורדת לרמת המשפט, ושם בעצם חיה העצה המקורית של קוויל-קאוץ׳. משפט מהמם שקיים כדי שיתפעלו ממנו ולא כדי לקדם את הקוראים הוא גרסה קטנה יותר של בדיוק אותה בעיה שדזמונד היה, והוא ראוי לבדיוק אותן שלוש שאלות, בגרסה דחוסה: האם העלילה תלויה בפסוקית הזו, האם הצעד הבא של דמות תלוי בה, האם קוראים שלא מכירים את הטקסט ישימו לב שהיא חסרה. לעשות את המעבר הזה לפי תחושה, משפט אחר משפט, בכתב יד של 90,000 מילים, זו הדרך שבה כותבים טובים נשחקים באמצע השכתוב ומפסיקים לסמוך על שיקול הדעת שלהם. רשימת תיוג לשכתוב ברמת השורה קיימת בדיוק כדי להפוך את העייפות הזו לרצף שאפשר לחזור עליו - פעלים חלשים, מתארים מיותרים, המשפטים שאתם הכי גאים בהם, נבדקים באותו סדר בכל פעם, כך שההחלטה הארבעים של היום לא תהיה חלשה יותר מהרביעית.

אחר כך העברתי את כתב היד, כבר בלי דזמונד, בדיוק בסבב כזה ומצאתי עוד שישה משפטים שכתבתי במיוחד כדי לשרת עלילת משנה שכבר לא הייתה קיימת: הפניות לסירה שכבר הפליגה, כביכול, יחד עם האח שהיה הבעלים שלה. אף אחד מהם לא היה קשה לחיתוך. החיתוך הקשה כבר קרה. מה שנשאר היה עבודת תחזוקה, ותחזוקה לא דורשת אומץ. היא דורשת רשימה.

כשהאי-חיתוך הוא הטעות האמיתית

אני רוצה לסיים בדפוס הכישלון שאף אחד לא מזהיר מפניו, כי הוא נפוץ יותר מזה שכולם מדברים עליו. כותבים בדרך כלל לא נכשלים בגלל חיתוך אגרסיבי מדי. הם נכשלים כשהם מתייחסים ל"להרוג את היקירים" כמכשול מוסרי שכבר עברו פעם אחת ("חתכתי את הפרולוג שלי, אני מסוג הכותבים שמסוגלים לזה"), ואז עוצרים, ומשאירים עוד שלושה דזמונדים עומדים בכתב היד כי מעשה האומץ האחד הרגיש מספיק. חיתוך אינו תכונה שרוכשים. הוא שאלה שצריך להמשיך לשאול, סצנה אחר סצנה, עד המעבר האחרון, והשאלות נעשות קלות יותר בדיוק במידה שבה מפסיקים להתייחס אליהן כמבחני אופי ומתחילים להתייחס אליהן כרשימת תיוג עם שלושה סעיפים.

היין שלא סיימתי בלילה שבו חתכתי את דזמונד הוא עדיין, במובן מסוים, התגובה הכנה ביותר שהייתה לי לסצנה ההיא. לא ניצחון. לא הקלה. רק ההכרה שמשהו אמיתי נוצר ואז הונח הצידה בצדק, כמו שמניחים הצידה כיסא עם רגל שבורה שבניתם בעצמכם - גאים בעבודת הנגרות, ולא מסוגלים להעמיד פנים שהוא עומד.

היסטוריית גרסאות ששומרת כל סצנה שנחתכה כך שאפשר להחזיר אותה, ומבנה פרויקט עם מקום לתיקיית שאריות של ממש, הם בדיוק מה ש-Plotiar בנוי סביבו, כך שחיתוך של פרק אף פעם לא חייב להיות אובדן שלו. ההתחלה בחינם.