ספרות בלשית (Mystery)
ז׳אנר של סיפורת שבמרכזו חקירה ופתרון של פשע או תעלומה, בדרך כלל רצח, ומניעים אותו רמזים, חשודים והסקה הגיונית.
עודכן לאחרונהספרות בלשית (Mystery) היא ז׳אנר שמאורגן סביב שאלה מרכזית, לרוב "מי ביצע את הפשע?", וסביב התהליך שבו השאלה הזאת מקבלת תשובה. הצורה נשענת על חוזה בין הכותבים לקוראים: הכותבים בונים תעלומה ומטמינים בסיפור רמזים, והקוראים מנסים לפתור אותה לפני הבלש. האיכות האינטראקטיבית הזאת, התחושה שהקוראים משתתפים ולא צופים פסיביים, היא שנותנת לספרות הבלשית את ההנאה הייחודית שלה. מוסכמות הז׳אנר (הפשע, החקירה, החשודים, הרמזים המטעים, החשיפה) אינן נוסחה אלא מבנה שתומך באינסוף וריאציות של מקום, דמות, טון ונושא. ספר בלשי יכול להיות תעלומה כפרית נעימה (cozy), מותחן עירוני קשוח, רומן חקירה משטרתי או הגות ספרותית על טבעה של האמת עצמה.
רצח באוריינט אקספרס של אגתה כריסטי נשאר ההדגמה המפורסמת ביותר בז׳אנר לבנייה של "משחק הוגן", שמציגה כל רמז שהקוראים צריכים כדי להגיע לפתרון שבכל זאת מפתיע עד תדהמה. סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל, ובמיוחד אלה שקובצו בהרפתקאות שרלוק הולמס, קבעו את הארכיטיפ של הבלש המבריק שכושר ההתבוננות וההסקה שלו הופך כאוס לסדר. In the Woods של טנה פרנץ׳ המציא מחדש את הז׳אנר למאה ה-21, כשהעמיד במרכז לא רק את הפשע החיצוני אלא גם את ההתפרקות הנפשית של הבלש, והראה שהתעלומה העמוקה ביותר ברומן בלשי יכולה להיות הזהות השבורה של החוקר עצמו. סדרת איזי רולינס של וולטר מוסלי, שמתחילה ב-Devil in a Blue Dress, משתמשת במבנה הבלשי כדי לחקור גזע, מעמד וכוח בלוס אנג׳לס של אמצע המאה, ומוכיחה שמוסכמות הז׳אנר יכולות לשמש כלי לסיפורת חברתית רצינית. בעברית, רומני המפקח מיכאל אוחיון של בתיה גור, החל ברצח בשבת בבוקר, עשו דבר דומה בחברה הישראלית.
כתיבת ספרות בלשית דורשת תכנון קפדני ומחויבות למשחק הוגן עם הקוראים. כדאי לתכנן את העלילה מהסוף אל ההתחלה: לדעת מי ביצע את הפשע, למה ואיך לפני שכותבים מילה, ואז להטמין לאורך הסיפור רמזים שמצביעים על האמת אבל נשארים עמומים מספיק כדי לאפשר פרשנויות חלופיות. כדאי לשלוט באמנות ההטעיה, ולהשתמש ברמזים מטעים, בעדים לא אמינים ובהנחות של הקוראים עצמם כדי להוביל אותם למסקנות סבירות אבל שגויות. כדאי לוודא שלכל חשוד יש גם מניע וגם הזדמנות, כדי שהתעלומה תישאר פתוחה באמת עד החשיפה. כדאי לבנות את החקירה כסדרה של גילויים, שכל אחד מהם משנה את הבנת הקוראים את התיק. וכשהפתרון מגיע, הוא צריך להרגיש גם מפתיע וגם בלתי נמנע, פתרון שהקוראים יכלו להגיע אליו מהראיות שעמדו לרשותם, אבל כמעט בוודאות לא הגיעו. כדאי לבחון את התעלומה בעזרת קוראי בטא שינסו לפתור אותה; אם כולם מנחשים את התשובה, ההטעיה צריכה עבודה, ואם איש אינו רואה איך הרמזים הצביעו לשם, המשחק ההוגן צריך חיזוק.