אילנות יוחסין אינם רק לפנטזיה: איך הם פותרים בעיות סיפור בכל ז׳אנר
בקיץ 2021, עמוק בתוך הטיוטה הרביעית של רומן משפחתי בן שלושה דורות, הדמות הראשית שלי קראה לסבתא שלה "דודה רוזה". זו לא הייתה שגיאת הקלדה. אי שם בין הטיוטה השנייה לרביעית פיצלתי בשקט אישה אחת לשני אנשים, שמרתי את שני השמות ואז נתתי לחוטים להצטלב. פרק תשע עשרה. בפסקה אחת רוזה מתה כבר אחת עשרה שנים, ושלושה עמודים אחר כך היא שתתה קפה בחתונה, בזמן הווה.
לא שמתי לב עד שסדנת הכתיבה שלי שמה לב, בעדינות, כמו שמצביעים למישהו על תרד בין השיניים. חזרתי על פני ארבע טיוטות ותשעים וארבעה אלף מילים עם פנקס צהוב והתחלתי לשרטט ריבועים. סבתא. שתי בנות. בן אחד שלא דיבר עם אף אחת מהאחיות. בעל שמת ב-1987 בפרק אחד וב-1991 בפרק אחר. עד שסיימתי את התרשים הוא מילא שני עמודים, והוא הסביר, מיד, כל בעיית רציפות שקוראת בטא כלשהי סימנה אי פעם, וחצי מאלה שאף אחד עוד לא תפס.
התרשים הזה היה אילן יוחסין.
מעולם לא שרטטתי אחד קודם, כי לא חשבתי שהספר שלי צריך אחד. זו לא הייתה פנטזיה אפית. לא היה כתר לרשת, לא נבואה שעוברת שבעה דורות, לא מפה עם ממלכה. זה היה רומן על שלוש אחיות ואמן, שמתרחש בעיר אמריקאית אחת, לאורך כארבעים שנה. הנחתי שאילנות יוחסין הם לטולקין ולג׳ורג׳ ר.ר. מרטין. טעיתי, והתרשים בפנקס הצהוב הוא הסיבה שהיום אני בונה אילן כזה לכל ספר עם יותר משני דורות, בין שקורא אחד אי פעם יראה אותו ובין שלא.
זו הטענה של המאמר הזה, בניסוח פשוט, ואחריה שלוש דרכים נפרדות לבסס אותה: אילן יוחסין אינו מסמך עזר ששרטטים פעם אחת ומתייקים. הוא כלי מבני שמראה במבט אחד איפה מרוכז הלחץ של הסיפור - מי חייב למי, מי דומה למי בעל כורחו, מי חוזר על טעות שהוא לא יודע שירש. לז׳אנר כמעט אין קשר לשאלה אם צריך אחד. לעומק הדורות יש.
אילן היוחסין אינו כלי של פנטזיה בלבד
האסוציאציה מובנת. נספחים עם טבלאות שושלת הם סימן היכר של הפנטזיה האפית, מהמלכים שמופיעים בנספחים של טולקין ועד אילנות היוחסין של בית טארגאריין ובית סטארק שמעריצים משרטטים מחדש באובססיביות ברשת. כשז׳אנר מאמן אתכם כל כך חזק לקשר כלי אליו, קל להסיק שהכלי שייך לז׳אנר. הוא לא. טולקין היה צריך טבלה כי הקוראים שלו היו צריכים לעקוב אחרי כתר לאורך מאות שנים. סופרים של רומן משפחתי צריכים טבלה מסיבה אחרת לגמרי: לעקוב אחרי דמיון.
הסיפורת העכשווית והספרותית מלאה במבנים רב-דוריים שאין להם שום קשר לירושת השלטון, וכל כולם עניין של דפוס. השתיקה של אם הופכת לשתיקה של בת, שהופכת לחוסר היכולת של נכדה לבקש עזרה. מזג חם של אב מדלג על דור ונוחת, באופן לא צפוי, על נכד אהוב. שום דבר מזה לא דורש כס מלכות. הוא דורש כותבים שיודעים, בדיוק, מי הילד של מי, מי גידל את מי, ומי היה בחדר כשהדבר המכונן קרה. בלי אילן, מחזיקים את המידע הזה ברפיון, בראש, לאורך טיוטה שאולי תיקח שנתיים או שלוש לסיים. עוד לא פגשתי כותבים שהזיכרון שלהם שורד את לוח הזמנים הזה בשלמותו. שלי בטוח שלא. כתבתי במקום אחר על כך שבניית עולם מצדיקה את מקומה רק כשהיא יוצרת לחץ על דמות, ואילן יוחסין הוא הגרסה הטהורה ביותר של העיקרון הזה: כל ענף בטבלה הוא לחץ על מישהו, בין שהטבלה שייכת לממלכה ובין שלשולחן מטבח.
כותבי ספרות בלשית ומותחנים יודעים את זה מתוך אינסטינקט, גם אם הם לא קוראים לזה אילן יוחסין. סיפור שתלוי בשאלה מי יורש את הבית, מי האח למחצה הסודי, מי מרוויח ממוות - הוא בעיה גנאלוגית בבגדי עלילה. כותבי רומנטיקה שבונים קשת של התנגדות בין משפחות - הצורה של מונטגיו וקפולט, בעדכון לסביבה עכשווית - צריכים לדעת בדיוק איך שתי המשפחות מחוברות ואיפה יושב הפצע הישן. הכלי הוא אותו כלי. רק תווית הז׳אנר משתנה.
למה גרסיה מרקס קרא לכולם אאורליאנו
מאה שנים של בדידות של גבריאל גרסיה מרקס הוא הטיעון הברור ביותר שידוע לי לכך שאילן יוחסין יכול להיות המנוע של רומן ולא הפיגומים שלו. שישה דורות של בני משפחת בואנדיה חיים במקונדו, וגרסיה מרקס נותן להם שמות דומים עד כדי עונש: רצף של אאורליאנו, רצף של חוסה ארקדיו, אמרנטה ואמרנטה אורסולה בהפרש של שני דורות. קוראים מתלוננים על זה כל הזמן, ובצדק - יש מהדורות שמדפיסות טבלת יוחסין בתחילת הספר בדיוק משום שקוראים לא הצליחו להחזיק את המשפחה בראש בלעדיה.
אבל החזרה אינה כשל אומנותי. היא הטיעון של הספר שהפך למבנה. בני בואנדיה לכודים במעגלים שהם לא יכולים לראות כי הם חיים בתוכם, וגרסיה מרקס מגלם את הלכידה הזו ברמת השמות: אאורליאנו מתנהג כמו אאורליאנו, חוסה ארקדיו כמו חוסה ארקדיו, דור אחר דור, עד שאורסולה, המטריארכית של המשפחה, אומרת את הדפוס בקול לקראת סוף חייה הארוכים - שההיסטוריה במשפחה הזו רק חוזרת על עצמה. אילן היוחסין של הרומן אינו עזר לימוד לקוראים. הוא התזה, משורטטת כתרשים, והפרוזה היא ההוכחה.
לא נראה לי שרובנו כותבים מאה שנים של משהו. אבל העיקרון עובד יפה גם בקנה מידה קטן. אם רוצים שהקוראים ירגישו שתכונה, פצע או טעות עוברים בירושה ואינם מקריים, אילן היוחסין הוא המקום שבו מחליטים על כך בכוונה, לפני שכותבים סצנה אחת, במקום לגלות את זה במקרה בשכתוב, כמו שגיליתי שתאריך המוות של רוזה נודד בכתב היד שלי.
אילן היוחסין של "ממזרח לעדן" הוא התזה שלו
ג׳ון סטיינבק עשה משהו דומה עם הרבה פחות קישוטים. ממזרח לעדן מספר מחדש את סיפור קין והבל פעמיים, פעם עם הדור של אדם טראסק ופעם עם בניו קאל וארון, וכל הארכיטקטורה של הספר תלויה בכך שהקוראים יעקבו אחרי מי מהדהד את מי. צ׳רלס מתרעם על אחיו אדם כמו שדור אחר כך קאל יתרעם על ארון. אדם מונע אהבה מקאל כמו שאביו שלו מנע אותה ממנו. סטיינבק אמר, במכתבים על הספר, שבנה את כל המבנה בן תשע מאות העמודים סביב מילה עברית אחת, "תמשל" - כפי שהבין אותה, "אתה יכול" - וסביב האפשרות שאדם אינו נידון לחזור על החטא של משפחתו.
אי אפשר להנחית את הטיעון הזה בלי שהקוראים יעקבו אחרי המשפחה בבהירות מוחלטת. אם קוראים מאבדים את החוט של מי מהדהד את מי, ההקבלה קורסת לצירוף מקרים, וכל הטיעון המוסרי של הספר הולך איתה. סטיינבק היה צריך שהקוראים ירגישו את החזרה כחזרה, ולכן היה צריך לשלוט, בדיוק מוחלט, באילו פרטים חוזרים ובאילו לא. זה אילן יוחסין שעושה עבודה תמטית, לא רק עבודת רציפות. זה ההבדל בין טבלה ששומרת על העובדות שלכם מסודרות לבין טבלה שאומרת לכם איפה באמת חיה המשמעות של הספר.
התחלתי לשאול את האילנות שלי שאלה בוטה, שאולה מהצפייה בעבודה של סטיינבק: אם אשים את הריבועים של שני אנשים זה לצד זה, מה דור אחד עושה שמתחרז עם מה שהדור השני עשה? אם התשובה הכנה היא כלום, זה בסדר - לא כל משפחה צריכה חריזה. אבל אם החריזה רצויה לי, היום היא נבנית קודם בטבלה ורק אחר כך בפרוזה, כי חריזה שמגלים בטיוטה השישית היא שכתוב. חריזה שמתכננים בטבלה היא בחירה.
האילן שחסר בכוונה
חיים קטנים של האניה יאנגיהרה שייך לרשימה הזו מהסיבה ההפוכה. לג׳וד סנט פרנסיס, הדמות המרכזית ברומן, יש משפחה ביולוגית שהספר כמעט מסתיר מהקוראים, וחושף רק בחלקים ובאיחור - וזו אחת הבחירות המבניות ההרסניות ביותר בסיפורת העכשווית. מה שיאנגיהרה בונה במקום זה, בפירוט ממצה ואוהב, הוא משפחה נבחרת - וילם, ג׳יי-בי, מלקולם, ומאוחר יותר הרולד, שהופך למשהו קרוב יותר לאב ממה שהמשפחה הביולוגית של ג׳וד הציעה לו אי פעם. רשת היחסים הזו אינה משורטטת כשושלת דם. היא מתפקדת כמו שושלת בכל זאת, עם נאמנויות משלה, טינות משלה, ירושה משלה - של טראומה, במקרה של ג׳וד, ושל אכפתיות, אצל כל השאר.
זה המקרה ששכנע אותי שהכלי גדול יותר ממה שהשם שלו מרמז. אילן יוחסין, כמסמך תכנון, אינו דורש קשר דם. מה שהוא דורש הוא מפה ברורה של מי קשור למי, באיזה הידוק ובאיזה מחיר. מבנה של משפחה נבחרת - ארבעה שותפים לחדר במעונות, קבוצת אחים מבחירה, חונך שהופך להורה בכל מובן שחשוב - ניתן למעקב בדיוק באותה מידה, ומועד בדיוק באותה מידה לסוג הסחף ברציפות שפגע בכתב היד שלי, כמו שושלת דם של ממש. יאנגיהרה עקבה אחרי ציר הזמן של ג׳וד ואחרי העשורים החופפים של חבריו ברמת שליטה שלא הייתה יכולה לשרוד על סמך זיכרון בלבד לאורך ספר כל כך ארוך.
אם ברומן שלכם יש משפחה נבחרת במקום משפחה ביולוגית, או לצידה, בנו את האילן בכל זאת. תייגו את הקווים לפי מה שבאמת קושר בין שני אנשים - דם, נישואים, חוב שלא נאמר, הצלה - במקום להניח שהתרשים עובד רק לאנשים שחולקים DNA.
ירושה שאף אחד לא כותב בצוואה
שיר שלמה של טוני מוריסון הוא, מבחינה מבנית, מסע גנאלוגי. מילקמן דד מבלה את הרומן במרדף לאחור אחרי ההיסטוריה של משפחתו: דרך דודתו פיילט, דרך שיר ילדים שנזכר בו למחצה, דרך שם - סולומון - שמתברר כשייך לסבא רבא שלפי הסיפור עף בחזרה לאפריקה במקום לחיות בעבדות. העלילה היא, פשוטו כמשמעו, מילקמן שממלא אילן יוחסין שהוסתר בכוונה, ומה שהוא יורש בסוף אינו רכוש. זה שם, ואיתו, עצמי.
איזבל איינדה שרטטה אילן יוחסין של ממש בזמן הכתיבה של בית הרוחות, לדבריה, כי נשות משפחת טרואבה - ניבאה, קלרה, בלנקה ואלבה - מעבירות ראיית נולד, עקשנות ואמונה פוליטית לאורך ארבעה דורות באופן שהקוראים צריכים להרגיש מצטבר, ולא רק לשמוע עליו. פצ׳ינקו של מין ג׳ין לי עושה את אותה עבודה לאורך ארבעה דורות של משפחה קוריאנית ביפן, שבה מה שעובר בירושה אינו מתנה אלא מעמד רעוע, שכל דור מנהל עליו משא ומתן מחדש תחת מערכת לחצים חדשה. אף אחד מהספרים האלה לא מתעניין במיוחד בכסף שעובר מיד ליד. הם מתעניינים בירושה שאף אחד לא כותב בצוואה - מזג, שתיקה, שאפתנות, בושה - ואילן יוחסין הוא כלי התכנון שנבנה כדי להראות לאן זורמת ירושה כזו לפני שכותבים את הסצנה שחושפת אותה.
כדאי לאמץ כאן הרגל מעולם שמחוץ לסיפורת. הנרי לואיס גייטס ג׳וניור, ההיסטוריון מהרווארד שמנחה את Finding Your Roots, אמר בראיונות שהרגע שבו הפנים של אורח משתנות בתוכנית שלו הוא לעיתים רחוקות הרגע שבו הוא לומד עובדה בודדת. זה הרגע שבו דפוס לאורך שלושה או ארבעה דורות מסביר פתאום משהו על עצמו שמעולם לא הצליח לנקוב בשמו. סופרים עושים, במובן הצר הזה, את אותה עבודה כמו גנאלוגים, אלא שאנחנו מחליטים על העובדות מראש. הטבלה היא המקום שבו מחליטים, בכוונה, איזה דפוס תרצו שישנה פתאום את הבעת הפנים של הקוראים.
לבנות אילן בלי לקלקל את התעלומה
כותבים שנמנעים מאילנות יוחסין אומרים לי לא פעם אותו דבר: הם חוששים שמיפוי של הכול מראש ירוקן את התעלומה, יגרום לסיפור להרגיש פתור עוד לפני שכתבו אותו. האינסטינקט מובן לי. לא נראה לי שהוא מחזיק מים. מניסיוני, הטבלה אינה החוויה של הקוראים מהספר. היא הפיגום הפרטי שלכם, ושום דבר לא מחייב לחשוף ממנה משהו על הדף בסדר שבו בניתם אותה.
השיטה שלי בפועל קצרה מספיק כדי לסיים אותה בישיבה אחת, גם לצוות דמויות גדול:
- מעגנים את האילן לדמות אחת ולרגע אחד בזמן - בדרך כלל ההווה של הסיפור - ועובדים החוצה משם, במקום לנסות להתחיל בייסוד המשפחה ולבנות קדימה.
- לכל אדם רושמים רק ארבעה דברים: הקשר שלו לעוגן, אם הוא בחיים בהווה של הסיפור, דבר אחד שהוא רוצה, ודבר אחד שהוא יודע ומישהו אחר באילן לא יודע.
- משרטטים את הקווים אחרונים, ומתייגים אותם לפי תפקיד ולא רק לפי קרבה - לא רק "אמא" אלא "האמא שהיא לא דיברה איתה מאז ההלוויה", כי התווית היא המקום שבו חי הלחץ.
השלב השלישי הוא זה שרוב הכותבים מדלגים עליו, והוא החשוב ביותר. קו שמתויג רק "אחות" לא אומר כלום. קו שמתויג "האחות שהעידה נגדה" אומר בדיוק לאיזו סצנה הקשר הזה יוביל, בסופו של דבר, בין שתכתבו לקראתה בכוונה ובין שתיתקלו בה כמו שנתקלתי בתאריך המוות הנודד של רוזה. ברגע שכל קו באילן נושא תווית כזו, הטבלה מפסיקה להיות עזר זיכרון ומתחילה להיות מתווה שאפשר לקרוא כמו סדרה של הוראות בימוי. אם עדיף לכם להתחיל מדף מובנה ולא מדף ריק, תבנית אילן היוחסין של Plotiar עוברת על אותם שדות של עוגן, היקף ומרקם שמשמשים אותי בטבלאות שלי.
היום האילן שלי נשמר כתרשים זרימה ולא כתמונה סטטית, כי גם היחסים ברומן אינם סטטיים - נישואים מסתיימים באמצע הספר, ניכור נפתר בפרק האחרון, מישהו מגלה סוד שמשנה את המשמעות של קו בטבלה. גרסה שאפשר לעדכן תוך כדי שהטיוטה זזה שווה יותר מגרסה יפהפייה ששרטטתם בשבוע הראשון ולא נגעתם בה שוב.
רוזה חיה עכשיו במקום אחד בדיוק: בפרק השלישי, בחתונה של נכדתה, שתים עשרה שנים לפני התקף הלב שאילן היוחסין על הקיר שלי אומר שקורה בחורף של השנה שבה הספר מתחיל בפועל. זה ידוע לי כי הטבלה עדיין מודבקת מעל השולחן שלי, שלוש אחיות ושני בעלים ושערורייה מ-1974 בעט כדורי כחול, והמבט שלי נודד אליה לעיתים קרובות יותר משנעים להודות, בשביל ספר שאין בו כתר, אין בו ממלכה, ואין לו שום סיבה, על פני השטח, להזדקק לאף אחד מהם.
כלי אילן היוחסין של Plotiar חי באותו פרויקט כמו הפרקים שלכם, כך שהטבלה ששומרת על הדורות מסודרים נמצאת במרחק לחיצה אחת מהסצנה שהיא מנהלת בשקט. התחילו פרויקט בחינם ובנו את האילן לפני שתצטרכו אותו.