איך לבנות מתווה לרומן באחר צהריים אחד (בלי להרוג את הקסם)
בקצרה
מתייחסים לבניית המתווה כאל ארבע החלטות, בערך ארבע שעות. כותבים עמוד שדרה של שני משפטים - הנחת יסוד וסוף - ברבע שעה; אם זה לא מצליח, בדרך כלל עוד לא יודעים מה הסוף. מקדישים שעה להרחבתו לשישה עד שמונה ביטים של משפט אחד, ואז שעה להפיכת כל ביט לשתיים עד ארבע סצנות, שלושים עד חמישים לרומן רגיל. לבסוף מסדרים את הסצנות כתרשים זרימה שמקשר סיבה לתוצאה וחושף קטעים שבהם שום דבר לא משתנה.
לפני שלוש שנים ביליתי בוקר שבת בבית קפה בפורטלנד עם פנקס צהוב ורעיון לרומן שהסתובבתי סביבו ארבעה חודשים. עד הצהריים היו לי עמוד שדרה, טבלת ביטים, רשימת סצנות ותרשים זרימה מודבק - בצורה גרועה, בסלוטייפ של חדר מלון - על הקיר של המשרד ששכרתי. עד יום שני שאחרי כתבתי את שלושת הפרקים הראשונים. אף פעם, בחמש עשרה שנות כתיבה, לא בניתי מתווה לספר במהירות כזאת, לא לפני ולא אחרי, והקדשתי לא מעט זמן מאז כדי להבין למה זה עבד.
התשובה הקצרה היא שהפסקתי להתייחס לבניית מתווה כאל פרויקט מחקר והתחלתי להתייחס אליה כאל ארבע החלטות עוקבות, כל אחת קטנה מספיק כדי לסיים אותה לפני שתשומת הלב נודדת. רוב הכותבים שחוששים מבניית מתווה לא באמת מפחדים מתכנון. הם מפחדים מגודל המשימה, כי איפשהו בדרך בניית מתווה התערבבה עם אנציקלופדיות של בניית עולם, גיליונות מעקב וכרטיסיות שנעוצות על קיר שלם. הגרסה ההיא של בניית מתווה יכולה לקחת חודשים. הגרסה שלי לוקחת אחר צהריים אחד, והיא מייצרת מסמך שבאמת שימושי ביום שני בבוקר, לא אנדרטה שבונים במקום לכתוב את הספר.
מה שבא בהמשך הוא השיטה, בסדר שבו היא משמשת אותי בפועל, עם ההיגיון שמאחורי כל שלב, כדי שתוכלו להתאים אותה במקום ללכת אחריה בעיניים עצומות.
למה אחר צהריים זה באמת מספיק זמן
קורט וונגוט, בהרצאה שנשא מספיק פעמים כדי שבסוף הפכה למסה מוכרת, טען שרוב הסיפורים מתאימים למספר קטן של צורות מוכרות - "אדם בבור", "בחור פוגש בחורה" ועוד כמה - ושהתפקיד של הכותבים הוא פחות להמציא צורה מאפס ויותר לזהות איזו צורה סיפור מסוים כבר מנסה לקבל. לדעתי ההבחנה הזאת, יותר מכל שיטת מתווה ספציפית, היא הסיבה שאחר צהריים עובד. לא מייצרים מבנה יש מאין. שמים לב למבנה שהרעיון כבר מרמז עליו וכותבים אותו לפני ששוכחים.
הגרסה של ארבע השעות עובדת כי כל שלב דורש רק סוג אחד של חשיבה. השלב הראשון דורש לדחוס. השלב השני דורש להרחיב בכמות קבועה. השלב השלישי דורש לתרגם. השלב הרביעי דורש לסדר חזותית. אף אחד מהשלבים לא דורש להחזיק את כל הרומן בראש בבת אחת, וזה החלק שבאמת לוקח חודשים אם נותנים לו. אף פעם לא עושים יותר מסוג אחד של עבודה קוגניטיבית בכל רגע.
שלב ראשון: כותבים את עמוד השדרה ברבע שעה
עמוד השדרה הוא שני משפטים. הראשון מציג את הנחת היסוד: גיבורה, רצון, מכשול. השני מציג את הסוף, במונחים של תוצאה, לא בפירוט של סצנה אחר סצנה. "עורכת דין שהודחה מהלשכה לוקחת תיק אחרון כדי לטהר את שם אביה, מול המשרד שהרס אותו". "היא מנצחת, אבל האב שהיא מנסה לטהר אינו האיש שהיא זוכרת, וטיהור שמו עולה לה בקריירה שבנתה מחדש בלעדיו".
מכוונים טיימר לרבע שעה. אם לא מצליחים להוריד את עמוד השדרה לנייר בזמן הזה, הבעיה כמעט אף פעם אינה שרבע שעה קצרה מדי - הבעיה היא שעוד לא יודעים מה הסוף, ושום כמות של זמן מתווה נוסף לא תתקן את הפער הזה בדיוק. במקום זה, צאו להליכה. חזרו כשיש לכם סוף, אפילו בקווים כלליים. מתווה שנבנה על סוף שלא הוחלט יקרוס איפשהו סביב הסצנה הארבעים, ואחר הצהריים שלכם יוקדש להעמקת בעיה במקום לפתרון שלה.
כותבים את שני המשפטים על כרטיסייה, על פתק דביק, בראש מסמך ריק - במקום שתסתכלו עליו שוב בעוד עשרים דקות, כי השלב השני תלוי בכך שהם באמת יהיו מולכם, ולא בזיכרון.
שלב שני: עמוד השדרה הופך לטבלת ביטים
Save the Cat! של בלייק סניידר נתן לעולמות התסריטאות וכתיבת הרומנים מבנה של חמישה עשר ביטים שהפך כמעט לקיצור מקובל בתעשייה: תמונת הפתיחה, הזרז, המעבר למערכה השנייה, נקודת האמצע, הכול אבוד, המעבר למערכה השלישית, תמונת הסיום, והביטים שביניהם. ג׳ון טרובי, ב-The Anatomy of Story (האנטומיה של הסיפור), מציע סט אחר אבל חופף של נקודות לחץ שבנוי סביב רצון, צורך והטיעון המוסרי שהסיפור מעלה עד סופו. אנחנו משווים את אלה ועוד שתי מסגרות מרכזיות לעומק בהשוואת שיטות תכנון העלילה שלנו, אבל לתרגיל הזה אין צורך לבחור צד בוויכוח. צריך שישה עד שמונה ביטים, מכל מסגרת שמתאימה לסיפור שלכם, כל אחד משפט אחד.
מקדישים שעה. מרחיבים את עמוד השדרה של שני המשפטים לביטים האלה:
- תמונת פתיחה או מצב קיים. מי הגיבורה לפני שהסיפור מטלטל אותה?
- אירוע מחולל. מה שובר את המצב הקיים ומכריח החלטה?
- התחייבות ראשונה. איזו בחירה נועלת את הגיבורה בתוך הסיפור - נקודת האל-חזור?
- תפנית האמצע. איזה מידע חדש, היפוך או העלאת הימור משנים את הצורה של החצי השני?
- נקודת השפל. איפה נראה שהגיבורה הפסידה, ולמה זה כואב דווקא כך?
- התחייבות סופית. מה הגיבורה מחליטה, בידיעת מה שהיא יודעת עכשיו, שלא הייתה יכולה להחליט בביט השלישי?
- שיא. איך השאלה המרכזית מעמוד השדרה נענית סוף סוף?
- תמונת סיום. איפה הסיפור משאיר את הגיבורה, ואיך זה מהדהד את תמונת הפתיחה או הופך אותה?
כל ביט הוא משפט אחד. כדאי להתנגד לדחף לכתוב כאן פסקאות - זו לא עצלות, זו משמעת, וזו כל הסיבה שהשלב הזה לוקח שעה ולא שבוע. טבלת ביטים שמשתרעת על שלושה עמודים הפסיקה להיות טבלת ביטים והתחילה להיות תקציר, שהוא מסמך אחר עם תפקיד אחר.
קחו את עמוד השדרה של עורכת הדין המודחת מהשלב הראשון ושימו לב כמה מהר הביטים נושרים ממנו ברגע שהסוף קבוע. תמונת פתיחה: היא עובדת מאחורי בר, שלוש שנים מחוץ למקצוע, ומשכנעת את עצמה שהיא לא מתגעגעת. אירוע מחולל: השותף הוותיק של אביה מופיע ומבקש ממנה להעיף מבט בתיק, לא באופן רשמי. התחייבות ראשונה: היא לוקחת את התיק הביתה וקוראת אותו מכריכה לכריכה במקום לזרוק אותו, וזו הבחירה שבאמת מתחילה את הסיפור. תפנית האמצע: היא מוצאת את התזכיר שמוכיח שהמשרד ידע שאביה חף מפשע וקבר אותו בכל זאת. נקודת השפל: המשרד מדליף גרסה של שערוריית ההדחה שלה עצמה כדי להכפיש אותה לפני שתספיק להגיש משהו. התחייבות סופית: היא מחליטה להשתמש בשערורייה שהודלפה בדיון פומבי בבית המשפט במקום להסתתר ממנה. שיא: התזכיר נחשף בדיון שהמשרד לא ראה מגיע. תמונת סיום: היא שוב מאחורי שולחן, במשרד קטן שעל דלתו שם אביה ולא שם המשרד. שמונה משפטים, עשרים דקות, וכבר יש צורה שאפשר למסור לכותבת אחרת והיא תזהה את הסיפור.
שלב שלישי: טבלת הביטים הופכת לרשימת סצנות
כאן שיטת אחר הצהריים מצדיקה את שמה, כי השלב הזה מכני באמת ברגע שהביטים קיימים. לכל ביט שואלים: מהן שתיים עד ארבע הסצנות שיראו את הביט הזה קורה, במקום לספר לקורא שהוא קרה? ביט כמו "תפנית האמצע" יכול להפוך לשלוש סצנות: סצנה שבה הגיבורה מקבלת את המידע החדש, סצנה שבה היא מגיבה אליו לבד, וסצנה שבה היא פועלת לפיו בדרך שמפתיעה דמות אחרת.
נותנים לכל סצנה תיאור של שורה אחת: דמות נקודת המבט, המקום, והדבר האחד שמשתנה עד סוף הסצנה. מחפשים משהו בין שלושים לחמישים סצנות לרומן באורך רגיל, ולא תגיעו למספר הזה בדיוק בסבב הראשון, וזה בסדר. המטרה של השלב הזה היא לא דיוק. היא כיסוי - לוודא שלכל ביט מהשלב השני יש מתחתיו מספיק חומר ברמת הסצנה, כדי שלא תבהו בדף ריק ותתהו מה בעצם קורה בין האירוע המחולל לנקודת האמצע.
גם כאן מקדישים שעה. אם ביט מסרב להתפרק לסצנות, זה מידע אבחוני, לא כישלון. בדרך כלל זה אומר שהביט עצמו מעורפל - חזרו וחדדו את גרסת המשפט האחד מהשלב השני לפני שתנסו שוב.
שלב רביעי: רשימת הסצנות הופכת לתרשים זרימה
השלב האחרון הוא זה שאנשים מדלגים עליו, והוא זה שהכי פחות כדאי לדלג עליו. ברגע שיש שלושים עד חמישים סצנות, מסדרים אותן חזותית, עם קווים שמחברים סיבה לתוצאה - הסוף של הסצנה הזאת הוא הסיבה שהסצנה הבאה מתחילה איפה שהיא מתחילה. תרשים זרימה חושף מיד שני סוגים של בעיות שרשימה ליניארית מסתירה: סצנות בלי קשר סיבתי ברור למה שבא לפניהן, וקטעים שלמים שבהם שום דבר לא משתנה במשך עמודים.
היום השלב הזה נבנה אצלי בתצוגת תרשים הזרימה של Plotiar: גרירת כרטיסי סצנה לרצף חזותי ושרטוט החיבורים ביניהם, עם תצוגת לוח שעם לצדה לסצנות שעוד לא ברור לי איפה למקם - אלה ששייכות בבירור לספר אבל מסרבות למיקום קבוע עד שעוד מהצורה קיים. לראות את כל הרומן על מסך אחד, במקום לגלול במסמך, זה מה שתופס את האמצע הצונח לפני שכתבתם לתוכו שמונים אלף מילים. קטע שבו שישה כרטיסי סצנה ברצף מראים את הגיבורה מגיבה במקום לבחור הוא בלתי נראה ברשימת תבליטים, וברור ברגע שרואים אותו פרוס עם חצים. אפשר לבנות את אותו מבנה עם כרטיסיות נייר וקיר, וכותבים עשו בדיוק את זה עשרות שנים לפני שהייתה תוכנה. הכלי חשוב פחות מהפעולה של לראות את השרשרת הסיבתית במקום שבו העיניים יכולות לעקוב אחריה במעבר אחד, במקום לסמוך על הזיכרון שיחזיק שלושים ומשהו סצנות בסדר הנכון.
לשלב הזה מקדישים כתשעים דקות. רבע שעה לעמוד השדרה, שעה לביטים, שעה לסצנות ותשעים דקות לתרשים הזרימה מסתכמות בקצת פחות מארבע שעות, כלומר אחר צהריים אחד.
הדרכים הנפוצות שבהן אחר הצהריים משתבש
השיטה נכשלת בכמה מקומות צפויים, ולהכיר אותם מראש שווה יותר מכל כמות של זמן מתווה נוסף.
דילוג ישר לטבלת הביטים. כותבים שלהוטים לזוז פותחים לעיתים קרובות תבנית של טבלת ביטים ומתחילים למלא חסרים לפני שיש להם סוף אמיתי. כל ביט אחרי נקודת האמצע הופך אז לניחוש שמחופש להחלטה, והניחושים מצטברים. עמוד השדרה משעמם. הוא גם השלב היחיד שבאמת מונע מהשלושה האחרים להתבזבז.
כתיבת ביטים כפסקאות. מגבלת המשפט האחד בשלב השני אינה שרירותית. ביט שאפשר להסביר רק בארבעה משפטים הוא בדרך כלל שני ביטים שהתחפשו לאחד, ולהפריד ביניהם עכשיו זול בהרבה מלגלות את זה בעמוד מאה ועשר.
התייחסות לרשימת הסצנות כסופית. שלושים עד חמישים הסצנות מהשלב השלישי הן סבב ראשון, לא חוזה. חלקן יתמזגו, חלקן יתפצלו, וכמה יתבררו כלא ראויות למקומן ברגע שרואים את כל תרשים הזרימה. שום דבר בשיטה הזאת לא מבקש לכבד סצנה גרועה רק כי כבר כתבתם אותה בשתיים בצהריים בשבת.
ביצוע כל ארבעת השלבים בראש. זה הכישלון הנפוץ ביותר, והוא מבטל את כל הנחת היסוד של השיטה. עמוד השדרה, הביטים, רשימת הסצנות ותרשים הזרימה צריכים כולם להתקיים איפשהו מחוץ לגולגולת - על נייר, על קיר, במסמך - כי כל הסיבה שזה לוקח אחר צהריים ולא חודש היא שמפסיקים לגזור מחדש את אותן החלטות מהזיכרון בכל פעם שמתיישבים.
למה זה מהיר ולא שטחי
ההתנגדות הנפוצה ביותר ששמעתי היא גרסה כלשהי של "ארבע שעות לא יכולות לייצר משהו טוב כמו מה שארבעה חודשים היו מייצרים". האינטואיציה מובנת לי, ולדעתי היא שגויה, מסיבה שאין לה שום קשר לבניית מתווה דווקא.
אנתוני בורדיין, כשתיאר את המשמעת של מיז אן פלאס ב-Kitchen Confidential (סודות המטבח), כתב על הטקס של הכנת כל מצרך, מדוד ובמקומו, לפני שהמחבת הראשונה נוגעת באש - לא כי ההכנה עצמה זוהרת, אלא כי מטבח שמדלג עליה קורס ברגע שעומס ארוחת הערב מתחיל. המתווה של ארבע השעות הוא מיז אן פלאס לרומן. הוא לא הארוחה. הוא לא מחליף את מאתיים וחמישים השעות שאתם עומדים להשקיע בכתיבת הספר עצמו, עם כל הגילוי והאלתור שכתיבת הטיוטה עדיין מאפשרת. הוא קיים כדי שכשתתיישבו לכתוב את סצנה ארבע עשרה, כבר תדעו מה היא צריכה להשיג, והאנרגיה היצירתית שלכם תלך לקול, לדימוי ולדיאלוג במקום לשאלה מה קורה עכשיו.
ארבעת החודשים שחלק מהכותבים משקיעים במתווה אינם, מניסיוני, ארבעה חודשים של חשיבה איכותית יותר. הם ארבעה חודשים של אותן ארבע החלטות - עמוד שדרה, ביטים, סצנות, רצף - שנמתחו בגלל דחיינות, פרפקציוניזם והעובדה שמשימה פתוחה מתרחבת עד שהיא ממלאת את הזמן שעומד לרשותה. תנו לאותן ארבע החלטות מועד אחרון קשיח של אחר צהריים, ואיכות החשיבה לא יורדת. היא מתחדדת, כי כבר אין לכם את המותרות לחשוב יותר מדי על ביט שש במשך שלושה שבועות.
אם אתם מעדיפים לעבוד קודם עם תהליך מלא יותר, צעד אחר צעד, לפני שאתם מתחייבים לגרסה המהירה, המדריך המלא שלנו לבניית מתווה לרומן עובר על כל אחת מהשיטות שלמעלה בפירוט רב יותר. שום דבר מזה לא אומר שכל רומן צריך להיות מתוכנן בהדוקות כזאת, או שהשיטה מתאימה לכל הכותבים. יש סיפורים שבאמת צריכים הבשלה ארוכה יותר, במיוחד כאלה שבנויים סביב מחקר או סביב צוות דמויות מסובך במיוחד. אבל במקרה הרגיל - רעיון שהסתובבתם סביבו חודשים, הנחת יסוד שכבר אפשר להרגיש את הצורה שלה - אחר צהריים אינו קיצור דרך שעולה לכם בעומק. זו כמות הזמן שההחלטות באמת דורשות, ברגע שמפסיקים לתת להן להתפשט.
זה עובד גם לכותבים מהבטן מושבעים, וזה מפתיע אנשים שמניחים שהשיטה מיועדת רק למי שאוהבים שרטוטים. כותבים מהבטן שמריצים את גרסת ארבע השעות לא מוותרים על הגילוי שבכתיבת הטיוטה. שמונת הביטים ורשימת הסצנות הגסה הם רצפה, לא תקרה - כמות מינימלית של צורה שמתחתיה הסיפור מפסיק להיות קריא, לא כמות מקסימלית של תכנון שמעליה הכיף נגמר. מסרתי את התהליך המדויק הזה, מעמוד השדרה ועד תרשים הזרימה, לחברה שקוראת לבניית מתווה "הדבר שהורג את הסיפור לפני שאני מגיעה לכתוב אותו", וראיתי אותה משתמשת בו כרשת ביטחון של ארבע שעות שעדיין הרגישה חופשייה להתעלם ממנה ברגע שכתיבת הטיוטה הפתיעה אותה, וזה קרה, שוב ושוב, החל בערך מפרק שש.
הפנקס הצהוב הזה עדיין אצלי. הסלוטייפ ויתר מזמן על הקיר, אבל טבלת הביטים שרדה דרך שלושה מחשבים ניידים וטיוטה מודפסת אחת עם כתמי קפה, כמעט בלי שינוי ממה שכתבתי בשעה בערך באותו בוקר שבת. גרסת הרומן שהגיעה לדפוס ארבע שנים אחר כך שמרה על כל אחד משמונת הביטים האלה. רק לקח הרבה יותר זמן לכתוב את מאתיים ושמונים העמודים שביניהם.
תכננו את עמוד השדרה, הביטים והסצנות של הרומן שלכם, ואז ראו את כל המבנה כתרשים זרימה, ב-Plotiar. מידע נוסף.